1.

מה משותף לקומדיה ולטרגדיה? ובכן, כמה מרכיבים משותפים, ובולטת בהם – ההגזמה. שתיהן דרמות, ודרמות מבוססות על תיאורי הקצנה. לא הרגיל מתואר בהן, לא השגרתי. מה משותף לתיאור הקומי ולתיאור הפנטסטי? שניהם תיאורי הגזמה והקצנה ביחס ליומיומי. הקריקטורה והציור הסוריאליסטי הן שתיהן צורות של ציור שמקצינות חפצים, אנשים, נוף, פריטים שונים, המצוירים לא כמו שהם בשגרה. משמע, ההנמכה וההגבהה שתיהן קודם כול לא השגרתי, הממוצע, היומיומי.

יצירה יכולה להיות גם קומית וגם טראגית – קומי-טראגית. יצירה יכולה להיות קריקטוריסטית וסוריאליסטית בה בעת. ויצירה יכולה להיות גרוטסקית – גרוטסקה זו קומדיה שמוגזמת עד היותה פנטסטית וטראגית; גרוטסקה זו קריקטורה שכבר אינה דומה לשום מציאות והיא יוצרת מציאות סוריאליסטית, מציאות שכלליה הם רק במציאות של היצירה עצמה. שם, בתחום הביניים שבין שני הקטבים של ההקצנה, בין הנלעג לבין נורא הוד, בין המגוחך לבין העילאי, שם בדיוק מתקיים העולם של "ברבורים בג'רוזלם ביץ'". זהו עולם של הקצנה, שבחלקו קומי ובחלקו טראגי, בחלקו נלעג ובחלקו נפלא.   

עוד צמד מושגים, שעשויים להאיר את מה שנראה ברומן מרתק זה הוא פנטסיה ופוסט מודרניזם. גם פה אפשר לומר כי הרומן החדש של לילי פרי נמצא בתחום ביניים, שבחלקו פנטסטי ובחלקו פוסט מודרני. גם המשותף בין הפנטסטי לבין הפוסט מודרני הוא ההגזמה. הפנטסיה היא לא-מציאות או על-מציאות, כי היא מרכיבה חלקי עצמים כדרך שאינה קיימת במציאות. למשל, מלאך הוא ישות פנטסטית שבה כנפי ציפור, שהן מציאות, מורכבות על גוף אדם שהוא מציאות, ואלה נעשים יחד ציפור אדם על מציאותי. וכך, חייזר עשוי להיות יצור שבו מן הפנים חסרי השיער, שהן מציאות, צומחות אנטנות, קרני קליטה ושידור, שגם הן מציאות, אבל יחד הם בונים יצור שאינו מציאותי. בפוסט מודרניזם גם כן מפורקים עצמים לחלקיהם – נאמר, כנפיים מופרדות מציפור וראש מופרד מגוף – אבל זה לא לצורך הרכבה של ישות אחרת רבת כוח, אלא כדי להשתעשע. השברים נשארים שברים, לא נבנית מהם אמירה אחת חדשה. הפוסט מודרניזם הוא הקצנה של שבירה, ומשחק בשברים, מבלי לבנות מהם עצמים חדשים. ואם נקפוץ לרגע לרומנטיקה, שגם היא דרושה כדי להבין את הרומן החדש של לילי פרי, נאמר – בעוד הפנטסיה מזמינה רומנטיקה, הרי הפוסט מודרניזם דוחה אותה. הרומנטיקה אומרת דבר שלם (בבחינה האמירה המפורסמת שאין דבר שלם יותר מלב שבור) בעוד הפוסט מודרניזם אינו מאפשר שום משמעות אחת שלמה, גם לא של לב שבור. מה שמעניין ביצירה מרתקת זו, "ברבורים בג'רולזם ביץ'", היא היותה בתווך, בין שני כוחות ההקצנה הנוגדים – הרומן החדש של לילי פרי חי ונושם בתחום הביניים שבין הפנטסטי והפוסט מודרני. ישנו גם מזה וגם מזה, ובכך, הוא משלב ביניהם. ובניסוח אחר – "ברבורים בג'רוזלם ביץ'" הוא גרוטסקה. הנלעג והיפה, חסר הערך והטראגי, חוברים בו יחד.

2.

עכשיו לרומן עצמו: לכאורה, מתוארת בו יממה אחת בחיי דמויות. המספרת מכוונת שעון לעשרים וארבע שעות בדיוק, ולאורכן מסתכלת הרבה מאוד הסתכלויות קצרות באירועי חתונה אחת במלון מפואר בירושלים. כל הסתכלות היא פרק ברומן. הרומן אינו ארוך והוא נחלק לחמישים ואחד פרקים קצרים וקצרים מאוד. משמע, לתיאור כל שעה מוקדש יותר מפרק קצר אחד. לכל פרק ישנה כותרת. כל הכותרות בנויות באותה צורה – תחילת הכותרת ציון של זמן מדויק, בהמשך הכותרת חזרה על הזמן תוך הדגשת באיזה חלק של היממה הוא ממוקם, ולאחר מכן – מפרטת הכותרת מה יקרה בפרק. כל כותרת מופיעה בראש הפרק שלה, וכל הכותרות מופיעות ברשימת "סדר הדברים", העומדת בראש הרומן, ומשתרעת על פני שלושה עמודים שלמים. אם כן, הרושם הנוצר מראש הרומן, מתחילת הקריאה בו, הוא כי זה אינו רומן רגיל. רשימת הכותרות רומזת למספר כיוונים: כיוון אחד – פירוט כזה היה תדיר בסיפורי הרפתקאות ממאות קודמות. כיוון שני – פירוט כזה מזכיר ספר שירים, שרשימת כותרות עשרות-השירים שבו מובאת בסופו או בראשיתו. לעניין הקשר שבין לשונו של רומן זה, הבולטת מאוד בלשון כותרותיו, ובין לשון שירה פיגורטיבית, מטאפורית, עוד נשוב בהמשך.

כאמור, זהו רומן, שעלילתו משתרעת על פני יממה, על פני עשרים וארבע שעות רצופות. זווית הראייה בו אינה רציפה. המספרת נעה בתוך עשרים וארבע שעות אלה, ויש  בהן גם נסיגות בזמן אל מה שהיה לפני זירת ההתרחשות, ויש השהיות בתיאור ההתרחשות כשהמבט מופנה הצידה להרהורים ולדימויים, ויש בהן תיאור אפשרויות שאינן יכולות להיות קיימות בו זמנית, אלה עם אלה, בתוך עולמן של הדמויות.

כבר בתוך הפרק הראשון לומד הקורא כי הזמן אינו אחיד כאן, כי אין כאן שעון אחד אלא מספר שעונים, ולא כולם מתקתקים באותה קצב, ולא כולם מתארים אותה תמונה. הזמן החיצוני מעורב בזמן פנימי. זמן חיצוני וזמן פנימי הם זוג מושגים שפותחו בזרם הספרותי שנקרא "זרם התודעה". הזמן החיצוני, אומר זרם התודעה, הוא מה שמורה השעון; זמן שנע ברצף אחד בכל מקום בעולם. זמן פנימי הוא הזמן האישי שמרגיש האדם החווה; הזמן החיצוני האחיד יורגש בצורות שונות ובאורכים שונים על ידי אנשים שונים, כל אחד על פי חווייתו את הזמן. חלק מהזמן הפנימי יכול להיות זמן של חלום, שאינו הולם בכלל את הזמן החיצוני. לזמן הפנימי יש משמעות פסיכולוגית, ככל שמדובר בחלום אישי, בחוויה אישית. ב"ברבורים בג'רוזם ביץ'" מעדיפה המספרת, החל מהפסקה הראשונה של הרומן, להעמיד את הזמן הפנימי באותה רמת מציאות, באותה רמה של יש, כמו הזמן החיצוני. והנה היא כותבת בפתיחה: "הכול היה אמור [—] לזרום כמו בדרך הטבע [—] אל מה שעתיד היה להתממש [—] רק מחר [—] אבל הלילה החמקמק הזה [—] היה כמו גאות שחזרה לאחור [—] המחר כולו כבר הקדים וקרה" (11). והכול, בלשון הנעה מלקוניות, דרך העמקה פסיכולוגית, נפשית, ועד שפה מטאפורית שהיא בעיקרה לשון שירית, לשון המתבססת על צירופים שאינם מתארים מציאות, אלא אלטרנטיבה ואלטרנטיבה רגשית למציאות. בבת אחת יש כאן גם מימזיס פשוט של חיקוי מציאות, גם תיאור של פנטסטי, של על-מציאות, וגם שירה.

נחזור לתחילת הדברים ונסתכל בסיפור עצמו: הסיפור הוא חתונה. ליתר דיוק, ערב החתונה עצמו. ליתר דיוק, עשרים וארבע שעות בדיוק (לכאורה) , שמתחילות קצת אחרי חצות של הלילה שלפני החתונה ומסתיימות קצת אחרי חצות של הלילה של החתונה עצמה ומייד לאחריה.

ברקע כאילו סיפור פשוט: אם משפחה אחת נענית ללחץ שמופעל עליה ומוסרת את בתה הצעירה להינשא עם בן משפחה אחרת, כפי שרוצה אב המשפחה. זאת, כדי למחוק חוב של בעלה, של אבי בתה הצעירה, לאבי משפחת החתן. בתוך כל אחת מהמשפחות הדמויות מורדות זו בזו. במשפחת החתן, המתח בין הבנים לבין עצמם, וגם בין האם לבין האב, וגם בין האב ובין האם לבין הבנים. במשפחת הכלה, מתח בין האחות הבוגרת לאמה, בין האם לבין הבת הצעירה. ועוד. מתחים אלה הם חברתיים, ויותר מזה נפשיים, ויותר מזה – הם מראים את מלחמת העולם הלא נגמרת בין נקבה לבין הזכר, בין חווה לבין אדם, בין האנימה לבין האנימוס בלשון היונגיאנית. אבל כשזה מסופר בדרך קומית-טראגית, דרך פנטסטית שהיא גם פוסט-מודרנית בחלקה, כפי שכבר תואר קודם, הסיפור צומח להיות מסובך הרבה יותר.

לכל דמות יש אופי. ההתנהגות של כל דמות נובעת מאופייה. הסיפור כולו הוא אופיין של הדמויות המעורבות במעשה המשפחה. אלה שתי משפחות, הרוצים לשמור עליהן כך והרוצים לפרק ולשנות אותן. קודם כול זהו לכאורה סיפורה של אחת המשפחות, משפחת יהודים טטרים  (קרימצ'קים? בדומה?) שעושה כל הזמן סדר בתוך המשפחה, הפטריארכלית כל כך. לכאורה. במשפחה יש לקבוע מי ראשון ומי אחרון. ליתר דיוק, זה סיפורה של משפחה שלא מצליחה לעשות סדר בתוך המשפחה, אבל לעומת זאת יש לה כוח לעשות סדר מחוץ למשפחה, לקבוע איך יתייחס אליה העולם. ליתר דיוק, האמנם בני המשפחה האלה מצליחים לעשות זאת, כל אחד בדרכו? במקביל, זה סיפור של משפחה שנייה, שבה אב המשפחה כשל, והאם צריכה להקריב את בתה לכלה למשפחה הטטרית. האמנם האם מקריבה את בתה? אולי הבת מקריבה את עצמה? ואולי לא?

והחתונה עצמה באולם המפואר של מלון הפאר "ג'רוזלם ביץ'", על קריסטלי הברבורים התלויים מתקרתו, האמנם החתונה מתממשת כפי שרצה אב המשפחה? ליתר דיוק, האם זה לא סיפור  החתונה של איזו מאפיה שמנהלת את העולם? או אולי מנהלת  רק את ירושלים? או לפחות מנהלת רק את הצעירה המתחתנת, הגיבורה של הסיפור? ובכן, האם משפחת החתן אמנם מצליחה לנהל אותה? עם מי מבני המשפחה היא מתחתנת? האם היא מתחתנת עם הבן, שבו בוחר האב כחתן, כדי לנתק את הקשר עם חברתו הקודמת, הלא היא האישה האדומה? בקיצור, לרגעים נוצר רושם כי הסיפור הוא מלודרמה שלמה, רומן למשרתות שלא תגענה לחתונה כזו, (כמו שלא תגענה למלון אחר בירושלים, למלון קינג דיוויד בו ראש הממשלה נפגש עם שועי עולם) אבל חולמות להגיע. בקיצור, מלודרמה שלמה, רומן כזה למשרתות או אחר.

3.

האמנם רומן למשרתות? הלא כבר בפסקה הקודמת נאמר כי יש פרשנויות רבות בתוך הטקסט עצמו, יש מספר זוויות מבט שונות לראות אותו. וגם אם רומן למשרתות הוא אחת האפשרויות, אין היא עולה בקנה אחד עם האחרות. כמו שנכתב בתחילת הדברים, ברומן מורכב זה יש מספר צורות של הקצנה: אחת היא ההקצנה הפנטסטית – זהו מעין חלום ליל קיץ רומנטי, עולמות גנוזים, ירושלים של מעלה, משאלת לב רומנטית עדינה וחזקה. אחרת היא ההגזמה הקומית. זו ביקורת על חברה ישראלית, על מבנה המשפחה, המטריארכליות הקוראת תיגר על הפטריארכליות. ועוד צורה אחרת היא של הקצנה כאן היא ההקצנה הפוסט מודרנית, כשהחיים מפורקים לשברים בוטים שאין לחבר אותם כי אין שלם. זהו משחק בשברים. וכל זה יחד.

ועוד אפשרות אחת לדרך קריאה ב"ברבורים בג'רוזלם ביץ'". הלשון השירית, המטאפורית, הפיגורטיבית, היא הלשון של כותרות פרקי הסיפור הרבים, ושל פסקאות רבות ברומן. שירה ורומן למשרתות לא עולים בקנה אחד. מלודרמה מצריכה שפה פשוטה, שתאפשר למשרתות לחלום בשקט. משרתות אינן נוטות לקרוא שירה לירית ומשום שאינן קוראות שירה, הן קוראות רומנים למשרתות. נסתכל בחלק מכותרות הפרקים, ונראה שאלה ממש כותרות של שירים ליריים, שאינם מיועדים "למשרתות". הנה דוגמאות מלשונן של מספר כותרות: "בין כחול חצות לכחול חמקמק", "ירח אחד קצת מחייך בחדר הנעורים של הכלה", "כוכבים עומדים דום והרוח נושבת", "כעס ישן נושן שהוא יותר חזק מיהלומים", "השמים מתאפרים והרהורי זריחה", המוזיקה כבר לא תבוא מעומק הלב והרחם". ואלה רק מספר דוגמאות לפרקים רבים שחלק מלשונותיהם היא לשון של שירה.

רומן משרתות, אם כן, ממש אינו אפיון מתאים לטקסט הספרותי המורכב שהוצג כאן. מן האמור כאן נראה כי אפיון של פואמה לירית יכול לתאר חלק חשוב ממנו. פואמה לירית היא אוסף של שירים ליריים, שכל אחד שיר לירי בפני עצמו, ולכל אחד משמעות בפני עצמה, ועם זאת, הם חוברים יחד לנושא אחד, ההולך ונבנה בהם לאטו מזוויות שונות, וכולם חלקיו. וכשהקורא הולך ומתקדם בקריאת השירים, הוא מבין כל שיר לגופו, וגם חווה עלילה אחת גדולה, נושא אחד גדול, שלהם חוברים השירים. דוגמא לפואמה לירית מוכרת מאוד של אחד המשוררים הגדולים שכתבו עברית אי פעם  היא 'שמחת עניים' של נתן אלתרמן. אפילו ספר שיריו הראשון של אלתרמן, 'כוכבים בחוץ', הוא בעל מבנה שקרוב לפואמה לירית. אז מה זה "ברבורים בג'רוזל ביץ'"? זו גם פואמה לירית בפרוזה, בסיפורת, שחלקה בלשון שירה וחלקה בלשון פשוטה ומחוספסת. נראה לי כי גם תיאור זה של הרומן עשוי להאיר אותו.

4.

כך מסיים שקספיר את "חלום ליל קיץ", כך הוא כותב: " עכשיו, עד יעלה האור, / שוטו, פיות, בכל פרוזדור, / אל מיטת כלה נלך / [—] / עם טל שדות ברוך, טהור / ייצא כל בן-פיה לדהור / [—] / אם קצת הגזמנו, בני הצל, / יורשה-נא כך להתנצל / חישבו שכל זה היה, אשליה והזיה, / מחזה שולי פעוט, / רק חלום, לא מציאות…" (בתרגום דורי פרנס). "ברבורים בג'רוזלם ביץ'" הוא במידה מסוימת "חלום ליל קיץ", חלום ליל החתונה, שנכתב כארבע מאות וחמישים שנים אחרי שייקספיר, בראשית המאה העשרים ואחת.

ההתפתחות בחלקו האחרון, לקראת סיום, מלמדת שבזה הכריעה הכותבת הכרעה פנטסטית ורומנטית. כך, החתונה המקורית לא מתקיימת, אלא מתקיימת כאילו חתונה אחרת, שבה החתן הוא הברווזון המכוער שהפך ברבור של ממש. החתן משתנה, הרב שמשיא אינו הרב המקורי אלא האב שמשתנה. הכול פתוח ומשתנה והרשות נתונה. החלום מנצח, גם אם הוא מנצח רק בחלום.

ולסיום ממש, כמו אפילוג של מחזה טוב, אשאל שאלה ארוכה, ואענה עליה תשובה קצרה יותר.

השאלה: האם זה אגם הברבורים הקפוא, או אגם הברבורים הקפואים, או אגם הברבורים שקפאה העין הרואה אותם, או אגם הברבורים שזורם קפוא אל עולם אחר בירושלים של מעלה?

והתשובה: טוב שהסיפור מספיק עמיד כדי להכיל את כל אלה, והוא, ממש במילים בו הוא מסתיים "כמו גאות של שעות מכושפות, חסרות מנוח, שקורות ומתרחשות ופועלות תחת כנפי הבריאה כאילו אין פגם אחד, אין פשע אחד קטן ופשוט" (200).

פורסם לראשונה באתר יקוד 30.03.2020 | לרכישת הספר באתר טוטם ספרים