close light box
שלום!
התחברות עם מייל
התחברות פייסבוק
  • הוצאת טוטם
  • אודות סלונט
  • אגיגים אחרי קריאה פתטית ומושחתת-משהו של פרופ’ דן מירון

    רן יגיל | מחשבות | התפרסם ב - 02.12.20

    למקרא הקריאה הפתטית והנרגשת של פרופ’ דן מירון כי הגיע הזמן להעניק למשוררת אגי משעול את פרס ישראל, גאו בי שוב מחשבות עליו כאיש ספרות מרכזי בהוויה שלנו. רבים מידידיי, אנשי ספרות, הלינו באוזניי כי קיים קשר אישי הדוק בין פרופ’ מירון לאגי משעול ויש כאן טעם לפגם מבחינה אתית. אני דווקא מאמין לפרופ’ מירון בכותבו פעם אחר פעם כי משעול היא המשוררת הגדולה שלנו, כלומר אני סבור שהוא אכן משוכנע בזה מעבר לקשר האישי שלו למשוררת, והדבר כמובן מעצים את הטרגדיה שלו בסבך הספרותי ומבליט את אי היכולת שלו להבחין בין מי שמוכשר מאוד למי שמוכשר רק באופן חלקי.

    מירון הוא היסטוריון של ספרות מצוין בעל יכולות אנליטיות לא מבוטלות, אבל הוא לוקה במחקריו לא אחת בפרשנות יתר, שלעִתים באה ממונחולוגיה מעולם הפסיכולוגיה ולעִתים משדה סמנטי אחֵר, ובכך, לא אחת מקלקל את השורה ומטרחן את מסותיו. אבל זה מילא, הכול נסלח בגלל התובנות המצויות בעיקר בראשית ובאמצע המסות לפני התסבוכת הגדולה; אך בכל הקשור לקביעת קואורדינטות סמנטיות בזמן של אמת, בהווה, או במילים פשוטות, בשימת האצבע על כישרון ספרותי, הרי שמירון הוא תתרן להפליא והוא שוגה פעם אחר פעם, מהסתייגותו בתחילת הדרך מדוד אבידן ויהודה עמיחי, ועד האלהה המגוחכת של אגי משעול או דורי מנור בנאום הפתטי בבית ביאליק בשעתו ובעריכת הכֶּרֶךְ המהודר של מנור בהוצאת “מוסד ביאליק” בשיתוף עם הוצאת “הקיבוץ המאוחד”.

    אגי משעול היא לכל היותר משוררת הגונה. כביכול החזירה אותנו לשפיות אחרי דמויות קצֶה כמו דליה רביקוביץ ויונה וולך. המשוררת היא כבר לא אותה אישה טרופת דעת בחברה הגברית השוביניסטית ההולכת על פי תהום ונדרשת להיות איילה נרעדת של רגש. כלומר מדובר במשוררת בורגנית של סלון, מטבח וחצר אחורית גדולה, בָּלֶבּוּסְטֶה. משעול גרה במושב, משוררת שהולכת שֶׁפִי עלֵי מנוחות בהביטה בנוף ובאדם הסובבים אותה, משוררת שמדברת בזכות הנורמליות הנשית. האמת שזה נכון ולגיטימי ואין לי כל בעיה עם זה כקורא שירה. נאמר כך, זה טיקֶט מקורי של משעול, אם כי, אודה על האמת, אני מעדיף בהחלט שירה פראית ויצרית על פני שירה בורגנית כשלה. אז היכן הבעיה?

    הבעיה היא שאצל משעול השיר מתמצֶה מהר. הוא בדרך כלל קצר, קראתָ אותו פעם אחת, לכל היותר פעמיים, ומיציתָ, ולדידי, כבּוחַן אובייקטיבי, זאת לא שירה מספיק טובה, כי שירה חייבת לחשוף שפה פרטית וממדים לשוניים של עומק סמנטי, אחרת אני מייד מקטלג אותה תחת הכותרת פשטנית. יבואו חכמי השיר ויגידו, הרי גם נתן זך שנפטר עתה כותב ישיר ופשוט, משתמש במעט מילים מתוך המילון ובתבניות של הקטנה. כן, נכון, אבל אצלו אין השיר מתמצֶה אף פעם בקריאה אחת או שתיים, כי תחת למעטֶה הפשוט והישיר מצויה האירוניה של הפּאתוס-בּאתוס הדק מן הדק, ואתה נפתח לאינטרפרטציות שונות של השיר המרומז, כלומר אתה בתוך עולם הסוד הפואטי ולא מואכל בִּכפייה מעדן בכפית.

    עוד השוואה לא נכונה לדידי היא בין שירת רוני סומק לשירת אגי משעול. כיוון ששניהם נתפסים בעינֵי המילייה כמשוררים קומוניקטיביים שיש בהם לא אחת ממד נוסחתי, ושניהם מרבים לפרסם, ושניהם – הם אגב המשוררים היחידים בזה בין החיים בינינו – חוצים את גבולות המילייה לעֵבֶר קהלים רחבים וכל ספר שירה שלהם נמכר באלפי עותקים ואף יותר, בגלל כל אלה, קושרים את השניים זה לזה ולא טוב הדבר. סומק, בדומה לזך, הוא רק כביכול פשוט. הוא בן נאמן של שירת יהודה עמיחי, אך בונה באופן מורכב דימוי על דימוי ולא תוכל למצות לעולם את השיר שלו בקריאה אחת או שתיים. על אחת כמה וכמה כשמדובר בשיריו הממש טובים. אלה, על אף פשטותם, פתוחים סמנטית לאינטרפרטציות רבות. הוא משורר סופֶּר-מעניין לכל חוקר, העומד על התפר שבין מודרניזם לפוסט מודרניזם בשירה העברית.

    אבל לא רק רוני סומק. האמת, פרופ’ מירון, שאני יכול לחשוב על עשרה יוצרים, משוררות ומשוררים, ואם תרצה להוסיף גם סופרות וסופרים, חוקרות ספרות וחוקרים, נוכל להגיע לעשרים ואף יותר, שמגיע להם פרס ישראל הרבה לפני משעול. פרופ’ מירון מאוד מַטעה, מחד גיסא הוא יכול בשלב מוקדם לערוך מאסף חד פעמי ואלגנטי כמו “ענף” (שוקן, 1963) שאין להשוותו עם העוצמות הקומולטיביות של כתבי עת חשובים כמו “עכשיו” ו”סימן קריאה”, אך הוא עומד ברבות השנים יפה כשלעצמו, או לכתוב דברי טעם על סופרת מקורית כְּלילי פרי; אך מאידך גיסא הוא יכול לכתוב מאמר ארכני ודיספרופורציוני לעילא על הפרוזה של יפתח אשכנזי למשל. אולי יש לו בעיה כשהוא מתאהב ביוצרת או ביוצר, הוא פשוט מאבד את הראש.

    ומתי יתחיל להתעניין בך פרופ’ מירון? רק כאשר יהיו בידיך דיווידנדים כיוצר שהוא יכול לחלוק עמך. הוא אף פעם לא יצביע עליך בשלב העובּרי שלך כמשורר או כסופר, כי אין לו הכישרון הזה. להבדיל מפרופ’ גבריאל מוקד ופרופ’ מנחם פרי אין לו ליבּידו של עורך. גם ביעקב שבתאי, למשל, החל להתעניין רק כאשר זה זכה לתשומת הלב המרבית של פרי. הוא בעצם אינו עורך במהותו, או אם לדייק, הוא קורא טוב בדיעבד, אבל בזמן אמת יש סמכויות קריאה טובות לאין שיעור ממנו.

    הגדיל לבקר זאת פרופ’ מוקד במאמרו החד כתער על משעול ועל פרופ’ מירון: “במשעול הגרוטסקה” שפורסם בשעתו בכתב העת “עכשיו”, גיליון 70-69, 2005. שם הוא מראה בדיוק רב איך פרופ’ מירון מעמיס אינטרפרטציות מאולצות ומיותרות על השירה הפשוטה ופעמים רבות הפשטנית של משעול. לדוגמה, הוא מתאר יפה כיצד נטפל פרופ’ מירון לשיר מבט פשוט של משעול על פרפר, ופרופ’ מירון, יש כאן גם משום השחיתות האינטלקטואלית, מביא את שם הפרפר בלעז, כנראה בלטינית או ביוונית, ומעמיס הסברים על השיר הפשטני הזה תוך שהוא מציין את התכּלותו באש של אותו פרפר אומלל ברעש ה”פּק”. רק כתבתָ “פּק” כזה או אחר, לפרופ’ מירון יש כבר חמש פסקאות ארכניות לכתוב עליו. זאת לא גרוטסקה? זה נראֶה ונקרא כמו המערכון “במערכת” על המוסף לספרות שביצעו לעילא יוסי בנאי ואבנר חזקיהו, הזכור יותר בשמו המצחיק “השילק שנדם”, תוכלו להאזין לו או לראות אותו ביוטיוב. פרופ’ מירון, בקשה לי אליך, עזוב את ההווה הספרותי ולך לעָבָר. כתוב על שלום עליכם ולא על משעול. כך תיטיב עם כולנו כקוראים.

    רן יגיל

    רן יגיל, יליד 1968, סופר, עורך ומבקר ספרות. ממקימי ומעורכי "עמדה" - ביטאון לספרות. משמש כמבקר ספרות ב"הארץ" ובעבר היה מבקר ב"מעריב" ובעל טורים אישיים שם בנושאי שירה וספרות ילדים. כתב עד כה 11 ספרים, זכה על כך במלגות ובפרסים, בהם פעמיים בפרס ראש הממשלה לסופרים עבריים. מעורכי כתב-העת האינטרנטי לספרות "יקוד".

    מה דעתכם?

    • 1
    • 2
    • 7
    • 8
    • 27

    תגובות


    16 תגובות על “אגיגים אחרי קריאה פתטית ומושחתת-משהו של פרופ’ דן מירון”

    1. נעמה לב ארי הגיב:

      מאמר מבריק של רן יגיל. אין ספק כי הוא אחד המבקרים והכותבים המוכשרים ביותר, הפועלים היום בשדה הספרות והתרבות. קריאתו בטקסטים רגישה, מדויקת וחכמה. מזדהה עם כל מילה.

    2. רן יגיל הגיב:

      נעמי היקרה, שלמי תודה על הקריאה, התמיכה וההערכה. אני שמח שאנחנו תמימי דעים בעניין זה. רני

    3. ויקטור הרצברג הגיב:

      רן עצר מרון
      ויחל
      יורה בליסטראות-מילים שוצפות למרומי מירון,
      הגבוה בהרים.
      יישר כח
      ויגיל לבבך !
      ויקטור

    4. רן יגיל הגיב:

      ויקטור היקר, איזו תגובה יפה. אהבתי את העברית שלה.
      נתראה בקרוב בהר הגבוה מכולם – הר הקסמים – תומאס מאן.
      רני

    5. דפנה חיימוביץ' הגיב:

      ראשית, אהבתי את שם המאמר הפותח במילה הדו משמעית ”אגיגים” ועניינו-שירת אגי משעול. (לרגע חשבתי שנפלה פה שגיאת כתיב). המאמר עניין אותי מאוד ובסיומו נותרתי ללא דעה נחרצת לגבי שירתה. אמנות בכלל ובעיקר ספרות וביותר-שירה, מזמינה את הקורא לחוש ולפרש על פי טעמו , אישיותו, העדפותיו האמנותיות, עברו, היכרותו עם שירה ועוד…אודה שאיני מכירה כראוי את מכלול שירתה של משעול. באופן אישי, אני מעדיפה בדרך כלל שירה פחות בהירה, יותר רב משמעית, יותר סתומה ואניגמטית. שירה שהיא כמו ציור מופשט. תודה על מאמר מאיר עיניים, מרחיב ידע ומעורר ספקות לגבי סגנונות שירה. ואוסיף פרט ”פיקנטי”: אגי ואני חלקנו אותו מורה למתמטיקה-אפשטיין, הידוע לשמצה, שהטיל אימה גם עליי כמו עליה ועל כל תלמידי המגמות ההומניות בתיכון ברחובות במשך שנים. גם לי ולתלמידים רבים נהג לומר ”הראש שלך מתאים רק לכובע” כפי שצוטט בשירה של אגי ”אווזים”.

    6. רן יגיל הגיב:

      דפנה היקרה, חחחחה. אנקדוטה יפה על המורה למתמטיקה שלך ושל משעול.
      אני מקווה לפחות שעל אף שהטיל אימים לא ציטטתם לו את שירו הגימקי-משהו והחסכני להחריד של נתו זך:

      מתה אשתו של המורה למתמטיקה שלי.

      אבוי לאשתו של המורה למתמטיקה שלי.

      אבוי למורה למתמטיקה שלי עצמו.

      מתה אשתו של המורה שלי למתמטיקה.

      אבוי לאשתו של המורה שלי למתמטיקה.

      אבוי למורה שלי למתמטיקה עצמו.

      מתה אשתו

      של המורה שלי למתמטיקה .

      אבוי לאשתו

      של המורה שלי למתמטיקה .

      אבוי למורה שלי למתמטיקה

      עצמו”.

    7. עפרה הגיב:

      נהדר רני! חד וחסר מורא!!

    8. דפנה חיימוביץ' הגיב:

      הנה השיר בשלמותו (גם אני ”זכיתי” להיות תלמידתו המבוהלת)
      אווזים / אגי משעול

      אפשטיין, המורה שלי למתמטיקה
      אהב להוציא אותי ללוח
      אמר שהראש שלי מתאים רק לכובע.
      אמר שציפור עם שכל כמו שלי
      הייתה עפה אחורה.
      שלח אותי לרעות אווזים.

      עכשיו, במרחק שנים מן המשפט הזה,
      כשאני יושבת תחת הדקל
      עם שלושת האווזים היפים שלי
      אני חושבת שאולי הרחיק אז לראות,
      המורה שלי למתמטיקה,
      והצדק היה עימו.

      כי אין מה שמשמח אותי יותר
      מאשר לראות אותם כעת
      עטים על הלחם המתפורר,
      מכשכשים בזנבם השמח,קופאים רגע דום
      מתחת לרסיסי המים
      שאני מתיזה עליהם מן הצינור,
      זוקפים את ראשם
      וגופם נמתח אז
      כזוכר אגמים רחוקים.

      מאז מת כבר המורה שלי למתמטיקה
      ומתו גם בעיותיו שאף פעם לא עלה בידי לפתור.
      אני אוהבת כובעים,
      ותמיד בערב
      כשהציפורים חוזרות אל תוך העץ,
      אני מחפשת את זו שעפה אחורה.

    9. רן יגיל הגיב:

      עפרה היקרה מאוד, שלמי תודה. רני

    10. רן יגיל הגיב:

      דפנה היקרה, זו בעיניי דוגמה לשיר מידתי ויפה בסך הכול של משעול, הוא זכיר עם צוואר האווזים והאגמים הרחוקים, אך שוב, הוא מתמצה מהר בקריאה. מהר מאוד.
      ויש כאן כמובן רפרור לנתן זך. רני

    11. דפנה חיימוביץ' הגיב:

      מסכימה לגבי השיר. כפי שהגבתי, אני מעדיפה שירה יותר ”סתומה”, מורכבת ורבת משמעויות, כזו שניתן לקרוא בה כמה וכמה פעמים, ולנסות לגלות ברבדיה שלל אסוציאציות ואינטרפרטציות. יחד עם זאת, יש כמובן מקום לסוגי ההתבטאויות שונים ורבים בשירה בפרט ובאמנות בכלל.

    12. רן יגיל הגיב:

      דפנה היקרה, את צודקת מאוד. רני

    13. דבורה חיץ הגיב:

      רני יקירי, תודה על מאמר חכם ואמיץ. אחד המאפיינים של שירתה של אגי משעול הוא ההומור, שאינו נפוץ במיוחד במחוזות השירה האחרים שלנו. נדמה לי שההומור מאפיין גם את שירו של זך שציטטת כאן, “מתה אשתו של המורה למתמטיקה שלי”, שאני נוטה לפרשו כטקסט ציני, שהדוברת שלו היא תלמידה המאוהבת במורה למתמטיקה שלה, האומרת את הדברים בנימה של התלהבות והתרגשות (ואולי אף שמחה)…

    14. חיים שטנגר הגיב:

      לה”ו
      צריך אדם שתהא לו מידה לא מבוטלת של אומץ לב ושל יושרה מ וחלטת, כפי שניחן ומתברך בהן, ידידי, הסופר ומבקר הספרות, חד העין ושנון הכתיבה, רן יגיל, כעדי לצאת חוצץ ולקרוא תיגר על קריאותיו הנחרצות – וחסרות הבסיס העובדתי, כמו-גם הפואטי של ‘הכן הגדול של הספרות’, פרופ’ דן מירון, כפי שמביא ומוכיח אותן, אח לאחת, בכישרון רב (ואחזור, אנה ואדגיש, באומץ לב נדיר, בלתי מצוי ובלתי מקובל במקומותינו אנו), רן יגיל.

      למי ששכחו נזכיר, כי היה זה פרופ’ דן מירון, שתקף – בברוטליות ספרותית וללא כל רחם – את מפעלה ה יצרתי והספרותי של המשוררת האדירה, נעמי שמר. והיום, בכל הכבוד הראוי, דומה עליי, כמו-גם דומה על אחרים, רבים וטובים שתקיפת מפעלה היצירתי והספרותי של משוררת אדירה וחשובה זו, כמו-גם ‘הנמכת קומתה הספרותית’, נבעה – כל כולה – מטעמה פוליטיים ובלתי ספרותיים בעליל.

      מביא אני, כתנא מסייע לדברי, ציטוט מרשימה שהתפרסמה – בשעתו – בעיתון – ‘ישראל היוןם’ והדברים מדברים, בעד עצמם, כהאי לישנא:

      “הראשון שתקף אותה”, זוכרת רבקה מיכאלי, חברת נפש של שמר, “היה מבקר הספרות הידוע דן מירון. נעמי נכנסה לסוג של שיתוק. היא נפגעה ממנו קשות”. מירון פירסם ב־1984 את מאמרו “זמירות מארץ להד”ם”. הוא תיאר חלק מלחניה של שמר כגיבוב של חיקויים, האשים אותה במניפולציה, בפיתוי ובהדחה של המאזין, ואף התרשם ממילות שיריה כי עברה מן העיסוק בחוויה האישית ובנופי הארץ אל המוכלל והאידיאולוגי, בעיקר בשירות “מגמות הפוליטיקה המשיחית”.

      “נעמי”, אומרת מיכאלי, “הרגישה שמירון שופט אותה על דעותיה הפוליטיות, ולא על היצירה שלה; שאין לו באמת בעיה עם היצירה שלה, אלא עם העובדה שהיא איכזבה אותו בכך שהזדהתה עם העמדות של היריב הפוליטי. היא לקחה את זה מאוד קשה. זה הפיל אותה למיטה למשך שבועיים, עם הפנים לקיר. גם כשנחום ברנע המליץ לאנשים ‘לעבור למדרכה השנייה כשהם רואים את נעמי שמר’, היא נפגעה מאוד, ואני זוכרת שוב את אותו סוג של שיתוק ושל התכנסות ואת העלבון הקשה”. עם זאת, מציינת מיכאלי, “היא התגברה על זה כי הכישרון שלה היה יותר גדול מהכל”.

      כזו היא – בל הכבוד הרוי – דרכו של החוקר ומבקר הספרות’, פרופ’ דן מירון, וכמאמר הפיוט: “כי הנה כהגה ביד המלח, ברצותו אוחז וברצותו שילח”, כך נוהג מירון, אם לחסד ואם לשבט, בבני מרון, הבאים בפניו. את נעמי שמר המנוחה, הוא קטל,לחלוטין, ואת אגי משעול הוא מאהיל ומעלה לגבהי גבהים, עד שנדמה שמקומה – לדעתו שלו – בצד כסא הכבוד הספרותי הרם שבמרומים.

      לא בכדי כותב רן יגיל בביקורתו, כי פרופ’ דן מירון “לוקה במחקריו לא אחת בפרשנות יתר, שלעתים באה ממונתולוגיה מעולם הפסיכולוגיה ולעתים משדה סמנטי אחר ובכך לא אחת מקלקל את השורה ומטרחן את מסותיו”.

      ההשוואה שמשווה רן יגיל את שירתו של נתן זך המנוח לשירתה של אגי משעול, תזכה לאריכות ימים ושנים, היא יותר ממבריקה וכלשונו שלו:

      “הבעיה היא שאצל משעול השיר מתמצֶה מהר. הוא בדרך כלל קצר, קראתָ אותו פעם אחת, לכל היותר פעמיים, ומיציתָ, ולדידי, כבּוחַן אובייקטיבי, זאת לא שירה מספיק טובה, כי שירה חייבת לחשוף שפה פרטית וממדים לשוניים של עומק סמנטי, אחרת אני מייד מקטלג אותה תחת הכותרת פשטנית. יבואו חכמי השיר ויגידו, הרי גם נתן זך שנפטר עתה כותב ישיר ופשוט, משתמש במעט מילים מתוך המילון ובתבניות של הקטנה. כן, נכון, אבל אצלו אין השיר מתמצֶה אף פעם בקריאה אחת או שתיים, כי תחת למעטֶה הפשוט והישיר מצויה האירוניה של הפּאתוס-בּאתוס הדק מן הדק, ואתה נפתח לאינטרפרטציות שונות של השיר המרומז, כלומר אתה בתוך עולם הסוד הפואטי ולא מואכל בִּכפייה מעדן בכפית”.

      רן יגיל גם לא נופל בפח היקוש האורב למבקרים, ההולכים – לעתים – שבי, אחר פופוליזם, פרסום יתר והכרה ספרותית והדברים אמורים בהשוואה שמשויים אחדים, ממבקרי הספרות בין כתיבתה של אגי משעול לבין כתיבתו של רוני סומק, כאשר הוא מסביר ומוכיח, כי השוואה זו פועלת, דווקא לחובתה של משעול.

      לעניין זה כותב הוא – ובצדק רב – כי:

      “עוד השוואה לא נכונה לדידי היא בין שירת רוני סומק לשירת אגי משעול. כיוון ששניהם נתפסים בעינֵי המילייה כמשוררים קומוניקטיביים שיש בהם לא אחת ממד נוסחתי, ושניהם מרבים לפרסם, ושניהם – הם אגב המשוררים היחידים בזה בין החיים בינינו – חוצים את גבולות המילייה לעֵבֶר קהלים רחבים וכל ספר שירה שלהם נמכר באלפי עותקים ואף יותר, בגלל כל אלה, קושרים את השניים זה לזה ולא טוב הדבר. סומק, בדומה לזך, הוא רק כביכול פשוט. הוא בן נאמן של שירת יהודה עמיחי, אך בונה באופן מורכב דימוי על דימוי ולא תוכל למצות לעולם את השיר שלו בקריאה אחת או שתיים. על אחת כמה וכמה כשמדובר בשיריו הממש טובים. אלה, על אף פשטותם, פתוחים סמנטית לאינטרפרטציות רבות. הוא משורר סופֶּר-מעניין לכל חוקר, העומד על התפר שבין מודרניזם לפוסט מודרניזם בשירה העברית”.

      מזה זמן רב לא נתקלתי בניתוח כה ממצה, חד ופולח ליבה של ביקורת ‘שמנה’ ובלתי מדוייקת – בכל הכבוד הראוי – מסוג הביקורת שמותח רן יגיל על קריאתו של מירון להעניק את פרס ישראל לאגי משעול,תוך שהןא טוען – וכנראאה בצדק ר – לבסיס חולשתו של מירון כמבקר ולגלות את היצירה הספרותית עוד בשלביה ה עובריים, כפי שעושים זאת – לדעתו – טוב ממנו, מובהקים דוגמת פרופ’ מנחם פרי והנה דבריו הנכוחים של רן יגיל, לעניין זה, כהאי לישנא:

      “ומתי יתחיל להתעניין בך פרופ’ מירון? רק כאשר יהיו בידיך דיווידנדים כיוצר שהוא יכול לחלוק עמך. הוא אף פעם לא יצביע עליך בשלב העובּרי שלך כמשורר או כסופר, כי אין לו הכישרון הזה. להבדיל מפרופ’ גבריאל מוקד ופרופ’ מנחם פרי אין לו ליבּידו של עורך. גם ביעקב שבתאי, למשל, החל להתעניין רק כאשר זה זכה לתשומת הלב המרבית של פרי. הוא בעצם אינו עורך במהותו, או אם לדייק, הוא קורא טוב בדיעבד, אבל בזמן אמת יש סמכויות קריאה טובות לאין שיעור ממנו”.

      על רקע דברים חריפים ומעוררי מחשבה אלה, ברור מדוע קורא רן יגיל למירון – בסיום רשימת הביקורת החריפה הזו שלו – לעזוב את ההווה הספרותי ותחת לכתוב על משעול, מוטב יפנה את יכולת הכתיבה והביקורת שלו, כמבקר, לעברם של שלום עליכם ובכך – בכך ייטיב עם כולנו כקוראים.

      רן יגיל הוא סופר ומבקר ספר ספרות, אמיץ ובעל יושרה (כפי שכתבתי בתחילת דבריי) שאין רבים כמותו, במקומותינו. חבל, חבל שביקורת זו לא נדפסה באכסניה המקורית שבה פרסם דן מירון קריאתו להעניק את פרס ישראל למשוררת, אגי משעול – רוצה לומר במוסף ‘תרבות וספרות’ של עיתון ‘הארץ’, שבעריכת בני ציפר.

      יחד עם זאת שאפו גדול מגיעים למערכת ‘סלונט’ ולסופרת, לילי פרי, שחרף מעמדו הספרותי המוכר והשפעתו של פרופ’ דן מירון, כאיש שידיו לו רב, בתחום הספרות ברחבי ארץ, לא חששו – ולו גם, לרגע – להביא ביקורתו הקשה והנכוחה של הסופר ומבקר הספרות, רן יגיל. בפנינו אנו ועל כך- יבורכו.

      חיים שטנגר
      יח כסלו תשפא (4.12.2020)

    15. רן יגיל הגיב:

      דבורה היקרה, את צודקת. למשעול יש הומור וזה דבר נדיר בשירה. עם זאת, כפי שקבע לדעתי ברוך קורצווייל באשר לשירת נתן זך: כשם שאירוניה לא עושה שירה גדולה, כך אי אפשר להישען רק על ההומור, או על שירים שיש בהם משמחת החיים כדי לקבוע גדולה של משורר. לטעמי, נדרשים עוד מאפיינים. סופשבוע נעים ושבת שלום. רני

    16. רן יגיל הגיב:

      חיים היקר, איזו תגובה נפלאה. התגובה עצמה היא מאמרון בפני עצמו. שלמי תודה על התמיכה והגיבוי. אתה משורר של אמת ואיש של ייקוב הדין את ההר. סופשבוע נעים ושבת שלום. רני

    כתיבת תגובה

    האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *


    כתבות נקראות

    וְהָיִית לִי הָאוֹת

    יורם חורש
    בְּצִבְעֵי הַתְּהוֹם, בַּכָּחֹל הַסָּמִיךְמֵעֵבֶר לַיּוֹם, בַּמַּבָּט הֶאָבִיךְנִמְחֲקוּ עִקְבוֹתָיו שֶׁל נָהָרבַּחוֹל שֶׁכִּסָּה...

    קטנטונת

    עדן שפילמן
    טִפָּה זְעִירָה חִפְּשָׂה, אֲנִי מְפַזֶּרֶת טִפּוֹתַי בְּעִקְבוֹתֶיהָ מָצָאתִי אוֹתִי קְטַנְטֹנֶתבִּשְׁלוּלִית כִּסּוּפִים

    מישהו חייב להפריע

    מערכת סלונט
    אחרי שנתתם לדמות שלכם רצון [טיפ 10], מישהו או משהו צריך...
    שינוי גודל גופן
    תצוגה קונטרסטית