על "המון ומנהיגיו ברומא" של צבי יעבץ – ובישראל?

והימים, ימי קורונה הם. כך הוסבה תשומת ליבי להתבטאויות חוזרות ונישנות, שמשום מה החזירוני מ-2020 לספירה אל מאה היסטורית עתיקה, בין שנת 44 לפני הספירה לשנת 68 לספירה ברומא העתיקה – תקופה שנמשכה 112 שנים, בין רצח יוליוס קיסר למותו של נרון קיסר, ונסקרת בספרו של צבי יעבץ, "המון ומנהיגיו ברומא". התבטאויות אלה מופיעות כעת בגודש עצום בכול כלי התקשורת (עיתונות כתובה ואלקטרונית, רדיו וטלוויזיה, רשתות חברתיות, קולנוע ותיאטרון, כנסת ובתי משפט ועל כל לוח מודעות  ותחת כל גג ועץ רענן אפשריים) וכוללות מושגים כמו: המפגינים, האנרכיסטים, מפיצי המחלות, החרדים, הערבים, המתנחלים, המזרחים, האליטות, האשכנזים, ההגמונים, השמאלנים… ועוד כהנה וכהנה. מדובר בתיוגים של קבוצות בני אנוש, שהמשותף להם הוא ה"א הידיעה בנוסח הביטוי "בה"א הידיעה" (ביטוי בעברית עכשווית הממחיש משהו יוצא מגדר הרגיל לטוב, וגם לרע). כאמור, ה"א הידיעה או ה"א היידוע היא האות ה' המשמשת כתווית יידוע לשם עצם או לשם תואר, כלומר, שבהקשר שבו מדברים/כותבים, שם העצם הזה הוא מובחן בחדות מעצמים אחרים הדומים לו (כנ"ל לגבי שמות תואר). עם זאת, פרט לה"א הידיעה יש עוד מכנה משותף אחד לתיוגים האלה: הם עוסקים בפשוטי העם או המוני העם, אלה שמנהלים חיים ומשלמים מיסים.

מאז ומעולם, בכול הצורות של המשטרים שהונהגו ומונהגים בחברות אנושיות, מתקיימת מערכת יחסים קבועה בין בני זוג אסימטרי שמורכב ממנהיג (הנהגה) והמון, ממטפל ומטופלים. רוב רובה של ההיסטוריה מתועדת על ידי היסטוריונים המדגישים את זווית הראייה, המעמד והביצועים של המנצחים, החזקים והשולטים: האבות, זקני השבט, ראשי השבטים, מלכים, קיסרים, נשיאים, ראשי ממשלה ושרים, גנרלים, בעלי הון ועוד רבים מפס הייצור הזה. הצד השני של המשוואה – ההמון – זוכה להרבה פחות סיקור היסטורי והוא תמיד מיוצג בחסר מביך. למרות שבלי עם, המלך מולך על עצמו בלבד ואזי הוא ככל האדם שחייב לפרנס את עצמו במו ידיו. לדוגמה: על ההיסטוריה של ארה"ב נכתבו עשרות אלפי כרכים בנוסח שהוצג לעיל, ובקושי ספר בודד אחד המציג את סיפורה של ארה"ב "מלמטה למעלה", מנקודת המבט של השוליים והתשתית האנושית, אלה שקולם נעדר מההיסטוריה הרשמית: המוני העם הפשוטים, אינדיאנים, עבדים שחורים, סתם נשים ,ילדים וזקנים, פועלים, מהגרים, בעלי חנויות וכדומה – ספרו של הווארד זין "היסטוריה עממית של ארצות הברית".

אם כן, בימים אלה ובשלוש השנים האחרונות, בהן "התלבש" השבר הבריאותי-כלכלי-חברתי הקשה ביותר בקורות מדינת ישראל, על שבר פוליטי מתמשך שהגיע לשיאו בעת הזאת, כאשר ההנהגה כושלת פעם אחר פעם – המוני העם צפים ועולים על פני השטח ומאתגרים את המשטר שבו הם לכאורה שותפים שווים, אמנם במשוואה אסימטרית ידועה מראש. לנוכח אוזלת היד השלטונית המתמשכת, עלתה בליבי התהיה על המשמעות של המושג "המון העם" הנושא בעול, ומכאן קצרה הדרך להיזכר בספרו היוצא דופן של צבי יעבץ שעוסק בדיוק באותו "המון העם" – מחקר שמאיר תהליכים ותופעות בחיים הפוליטיים המודרניים באמצעות אירועים מן הזמן העתיק, ובכך הוא אקטואלי מתמיד.

פרופ' צבי יעבץ (2013-1925) היה אחד מגדולי ההיסטוריונים שפעלו במדינת ישראל ונמנה עם גדולי ההיסטוריונים בעולם בתחום חקר תולדות רומא העתיקה (הרפובליקה והקיסרות). בפרק המבוא (עמ' 34-25) לספר "המון ומנהיגיו ברומא" [מספרי העמודים הם מהמהדורה המעודכנת של 2005] הוא מציין: "על חייהם של פשוטי העם ברומא […] החיים הכלכליים של הפלבס הרומי, על עיסוקיהם ופעילויותיהם בתחום המסחר והמלאכה, […] בחיי היום יום של המוני העם ברומא […] הפסיכולוגיה של ההמונים […] טרם נכתב מחקר כולל ומקיף…". יעבץ מיקד את מטרות מחקרו בשתי שאלות יסוד: "האם אפשר לדבר על פעילות כלשהי של הפלבס העירוני ברומא" באותה התקופה? הכוונה היא לפעילות יזומה ומתוכננת או מוכוונת עניין; ומהי "שאלת מקומם וחשיבותם של ההמונים העירוניים במדיניות הפנים של רומא […] ובאיזו מידה ראו השליטים הרומיים בתקופת הרפובליקה המאוחרת והקיסרות הקדומה חובה לעצמם להביא בחשבון את תגובות ההמון העירוני?". אולם, יעבץ ממשיך ומסייג, "לפני בירור השאלות עצמן, ראוי להבהיר את השימוש במונחים כמו 'עם', 'המון', 'המוני העם', 'המוני העיר' וכדומה". הגדרת המונחים האלה זוכה לדיון אטימולוגי והיסטורי-סוציולוגי מעמיק בנספח מיוחד (עמ'205-185), דיון שפותח באפלטון (427-347 לפני הספירה) ומסתיים בסוציולוג האמריקאי סמלסר (2017-1930) שעסק בנושא הזה בשנות השישים של המאה הקודמת. מטבע הדברים, חלק ניכר מהדיון מוקדש לשימוש שעושים הסופרים הרומיים בהגדרות השונות של אותם המונחים, וכתביהם מהווים את הבסיס למחקרו של יעבץ (מבחר מצומצם של המקורות כולל המודרניים מובא בסוף המאמר).

לצורך הדיון אקדים כמה הערות-הארות. המשטר ביוון העתיקה ובשלהי תקופת הרפובליקה והקיסרות הקדומה הרומית, שונה במובנים רבים מהמשטרים הדמוקרטיים המערביים של ימינו. המבנה החברתי של רומא היה מושתת על מעמדות-כתות קשיחות שהמעבר ביניהן היה בלתי אפשרי (הגנטיקה שלטה בכל). הפטריקים הורכבו מהסנטורים והפרשים. העבדים, העבדים המשוחררים, הזרים ובני הכפרים והפרובינציות היו בתחתית הסולם, ובין שני אלה ישבו פשוטי העם האזרחים, אולי מה שקרוי בימינו המעמד הבינוני או מעמד הביניים. הכינויים ביוונית ולטינית היו מרובים: "plethos, demos, ochlos, homilos","plebs' populus' vulgus, turba, multitude, clients". לאלה הצטרפו עשרות שמות תואר לא מחמיאים שנתנו גוונים שונים לכינויים המרובים. בתרבות היהודית-עברית הכינויים אינם מועטים וכוללים: המון, המון העם, קבוצה, קיבוץ, קהל וקהילה, ציבור, אוכלוסייה, שבט, מחנה, עדה, חבורה, כנופיה, אספסוף, עדר, ערב רב, עם הארץ ועוד – לכולם משמעויות שונות, מהחיוביות ביותר עד לשליליות – אבל הגנטיקה משחקת כאן תפקיד משני וגם עני מרוד יכול להפוך לעשיר מופלג, המעמדות הם פוליטיים והמעברים ביניהם לחלוטין אפשריים, לא בלי קשיים.

כדי לחדד את האקטואליות של קביעותיו של יעבץ, אביא אותם כמובאות עוקבות ללא התערבות-יתר פרשנית בבחינת "תן לקורא לעשות את האנלוגיות לימינו":

"אין בהיסטוריה מקרים שהעם כולו משתתף במהפכות או בהתקוממויות. העבודה בפועל היא בדרך כלל מנת חלקו של חלק מהעם, שההיסטוריונים הקדומים מכנים vulgus/populus … הפגנה גדולה כמו סגירת עסקים אחרי מות גרמניקוס האהוב היא תופעה נדירה ביותר. על פי רוב פועלות קבוצות קטנות יותר, ובאיזו מידה מייצגות קבוצות קטנות אלה את רצון העם לאמיתו, לא נוכל לדעת." (עמ' 40) אך נוכל להעריך…

"לעומת גילויי מחאה ואבל שתוארו עד כאן, אפשר להבחין גם בביטויים המוניים של שמחה וגם בהפגנות תמיכה שלא חרגו מתחום המותר. לעתים מתקבל הרושם שהפגנות מסוג מסוים היו רצויות מאוד לשלטונות, והיכן שלא פרצו באופן ספונטני, דאג מישהו לארגן אותן." (עמ' 43) – הפעולות של ההמון עסקו במחאה כנגד או בעד; בהבעת אבל על מישהו כנגד מישהו אחר; הבעת שמחה על תמורה; הפגנת תמיכה במישהו כנגד מישהו אחר.

"העם יכול היה לכל היותר לדבר, למלמל ולהביע משהו מרגשותיו בהעוויות פנים. ההמונים חשקו בשעשועים ולא התעניינו בשום דבר בעל משמעות ציבורית כלשהי. הם התחילו לדאוג רק כשנתגלעו שיבושים באספקת המזון. זה היה ציבור חסר בושה שנהג להתפרע בהצגות תיאטרון וקרקס, שאהב את ביקוריו של נירון קיסר בבתי הבושת ובבתי המרזח, ושהריע לו כשהופיע בקרקס. לכבוד הציבור היו ההמונים אדישים, הם היו חנפנים על פי טבעם, רגילים תמיד להחניף למישהו, והפכפכים." (עמ' 29) – הקביעות האלה מבוססות על עשרות תעודות ומסמכים המובאים בטקסט ומתמצים באמרה המפורסמת "לחם ושעשועים להמונים".

"… נהג העם להביע את דעתו בשלוש הזדמנויות: באספות, בהצבעות, במשחקים ובתחרויות של גלדיאטורים […] הקיסרים עצמם היו מן הסתם מעוניינים ללמוד על הלכי הרוח הכלליים שבקרב המוני העיר, מטרה שלהשגתה היו הקרקס והתיאטרון זירה אידיאלית […] המוני העם, שהתכנסו שישים-וחמישה ימים בשנה בקרקסים ובתיאטראות [15% מכל שנה ההמון בילה שם! על פי חוק ונוהג!]" וכי למה שם? בקרקס, בתיאטרון, בקולוסיאום, בכיכר מרכזית או באתר קדוש? – יען כי שם:

"היעדר רגש של אחריות פרטנית. בכל התכנסות גדולה מאבד הפרט את זהותו והופך לחלק בלתי נפרד מההמון […] תחושת הכוח שקיימת בהתכנסות המונית… פשוטי העם ברומא היו ציבור האנשים שמתואר ב'רפובליקה' של קיקרו כמי שמצביעים בבחירות, בוחרים את הפקידים האזרחיים והצבאיים. הקול הבוחר שלהם מבוקש למטרות בחירות ותחיקה. אף על פי כן, את הכוח שהם מעניקים, הם יצטרכו להעניק, אפילו נגד רצונם, ואין להם הכוח שאחרים מבקשים להשיג מהם, כי אין להם חלק לא במטות הפיקוד הצבאי ולא במועצות המייעצות ולא בפאנלים מיוחדים של מושבעים. בקרקס לעומת זאת, הייתה להמוני העם תחושת ביטחון שכמותה הם לא ידעו בשום מקום אחר, שכן זה היה המקום היחיד שבו ניתנה להם שליטה על חיי אדם באמצעות הרמת והורדת האגודל […] מעין הסכמה שבשתיקה של השלטונות להתיר בקרקס את מה שנאסר לעשות במקום אחר." (עמ' 48-45) – בימינו קוראים לזה "לתת להם להוציא קיטור במקום בר פיקוח… להסיט את תשומת הלב מן העיקר".

יעבץ מסכם: הצורות של תגובות ההמון כללו, התנגדויות פסיביות, שביתות וסגירת חנויות ובתי מלאכה, מחאות והתפרעויות ברחובות, בקרקסים, בתיאטראות, התפרצויות ספונטניות או מאורגנות מול סמלי שלטון… והגורמים היו: בגלל מצוקה כלכלית שנוצרה מסיבות שונות (יעבץ מביא עשרות דוגמאות כאלה); בגלל אי-שביעות רצון על רקע שעשועים ציבוריים לא מספקים; הפגנות המון בשם ערכים שהוא שייך אותם לתחום של צדק בסיסי ומכאן האהדה למושג "קלמנציה" (סלחנות, מידת רחמים או חמלה בסיסית), או התקוממות נגד עוול משווע מעל גבול מוגדר כמו הוצאות המוניות להורג בלתי מוצדקות של עבדים (עמ' 63-62); והפגנות על רקע פוליטי. אמנם "ההמון הרומי לא היה מונע על ידי אידאולוגיה או מצע פוליטי כתוב כלשהו. ואולם אי-אפשר לטעון בפסקנות שהמונים אינם פועלים בהיגיון ואינם מושפעים מהיגיון." (עמ' 64) – מה שקרוי בימינו "חוכמת ההמונים" (ראה אצל לה בון ואצל סמלסר במקורות הביבליוגרפיים בתחתית העמוד).

לבסוף, יעבץ מוסיף כמה נקודות חשובות: "הפלבס הרומי היה מעמד מפונק, והוא לא נשאר נאמן לפוליטיקאי שדאג למלא רק מקצת מתביעותיו בתחום הכלכלה (כמו למשל דאגה לחולקה תכופה של חיטה, בשר וכסף, הורדה בשכר הדירה, טיפול בשאלות של ריבית וכדומה), משום שהמדינאי הפופולארי היה חייב גם להוכיח פומבית שהוא אינו נוהג בהמונים ביהירות ושאינו בז להם. מתנגדיהם הפוליטיים של הפופולארים כינו התנהגות מעין זו 'התחנפות להמונים'…" (עמ' 137-135). במקרים רבים ההמון פעל על סמך שמועות מפוקפקות ומפוברקות, תכונת יסוד שמתקיימת עד ימינו אלה, אלא שהיום קוראים לזה "פייק ניוז". פשוטי העם ברומא היו בעד שלטון יחיד והקיסרים הבינו זאת היטב שהרי אין משקיעים מאמצים גדולים כאלה לרכוש את אהדתו של מעמד חברתי שלכאורה אין לו חשיבות פוליטית, ואם אי-אפשר לשלוט ברומא בעזרת הפלבס לבדו, קשה לשלוט בה בניגוד לרצונו… הכול יחסי כמובן.

מה היתה, אם כן, דמותו של השליט שעמד לנגד עיניו של הפלבס הרומי? השליט האידיאלי חייב לספק את צורכי היסוד של העם: לחם, שעשועים ומתנות כסף; אל לו לשליט לפגוע בתחושת הצדק הבסיסית שבה ההמון מאמין; גם כשהוא, השליט, מעניק אסור לו להעניק בצורה מעליבה מלעיגה ומבזה; רצוי מאוד שהשליט יעשה לפחות מאמץ להיראות עממי. כללו של דבר: השליט חייב לדעת את סוד "הירידה אל העם"; ואחרון אחרון חביב: בכל מקרה, שנאת פשוטי העם אל בני המעמדות העליונים הייתה אקסיומטית ולא ברת שינוי, ומכאן חיבתם אל השליט הטוב שהיה בעל בריתם בהשפלת רמי המעלה – פעילויות ההמון, בין שנעשו בשם מטרה כלשהי או אידאולוגיה לכאורה, ובין שלא נלוו אליהן תיאוריות, היו תמיד מכוונות נגד העשירים ובעלי הסמכות. פעילויות אלה לא כוונו בהכרח נגד מי שעמדו בראש המדינה או העיר והיו מזוהים עם הממסד, משום שמעין סימביוזה הייתה קיימת בין השליט הפופולרי לבין דלת העם מעל ראשם של הפטריקים שהרכיבו את הממסד.

אין בליבי ספק כי הקורא הסביר יבחין בקלות באקטואליות של קביעותיו של יעבץ, לשבר הפוליטי-חברתי של שני העשורים האחרונים במדינת ישראל (מאז רצח פוליטי של ראש ממשלה, ואולי אף מאז האופוריה של סיום מלחמת 1967), שבר שהתגלה במלוא ערוותו בעקבות השבר הבריאותי של מגפת הקורונה שהוסיף לו נדבך של מפולת כלכלית. ברם אולם, בלי כמה רמזים הרי אי-אפשר, מה עוד שחלקם כבר שובצו בדברי.

גם אצלנו בימים אלה, השלטון דואג לעצום עין לפי צרכיו ולפקוח עין לפי אותם צרכים; גם אצלנו בימים אלה, השלטון תומך מאחורי הקלעים ובסתר בהתנהלות ההמון במקרים שזה מתאים לו ומשרת את מטרותיו; גם אצלנו בימים אלה, השלטון מגיב למצוקה כלכלית של ההמון אבל רק עד כדי השקטה והרדמה ולא מתוך חובה פנימית; גם אצלנו בימים אלה, השלטון מעניק חסדים בצורה בררנית גלויה וסמויה אבל בלי בושה; גם אצלנו בימים אלה, ההמון מגיע לאורגזמה ב"יום הבוחר בקלפי" אחרי משחק מקדים מזויף של השלטון. וביום שלמחרת הכול נשכח ונעלם ללא דמע, עד לאורגזמטרון הבא; גם אצלנו בימים אלה, השלטון מצליח לשסות, להסית ולפלג בנוסח "הפרד ומשול", אלא שכאן במקום שעשועים מחלקים בונבוניירות פוליטיות בררניות כך שלהמון הן נוגעות בקצה האצבע הלא נחוצה פרט "להצבעה"; אבל אצלנו בימים אלה, המושגים "צדק בסיסי" ו-"עוול משווע" אבדו את משמעותם ואין גבול לציניות ולסרקזם השלטוני; ואצלנו בימים אלה, הפערים בין העני לעשיר, בין שבט זה לאחר, הולכים ותופחים ויש מי שדואג להסטת ההמון מהמאבק להקטנת הפערים והאי-שוויון לכיוון מאבק בין "ישראל השנייה לישראל הראשונה" כי זה נוח לאותו מישהו. וכך הלאה והלאה…

וגם הפעם אצלנו בימים אלה, ימי הקורונה, מסתבר פעם נוספת שהמגפה הופכת לרשת הסוואה המגנה על השלטון בפני זיהוי הכשל על ידי ההמון, למרות עובדת היותו של הכשל גלוי לעין השמש יותר מתמיד, דווקא תודות לאותה קורונה, כי מסתבר שהחורים ברשת מספיק גדולים כדי להבחין בערווה.

מקורות:

צבי יעבץ, המון ומנהיגיו ברומא, מאנגלית: צילה אלעזר, הוצ' כנרת, זמורה-ביתן, דביר, אור יהודה, 2005. מדובר במהדורה מעודכנת לספרו הקודם "המון ומנהיגים" שפורסם בהוצאת דביר ב-1965. בין 1965 ל-2005 יעבץ פרסם עוד כמה ספרים ומאמרים בנושא הזה. הם מופיעים בביבליוגרפיה של הספר הנוכחי ולא יובאו כאן.

הווארד זין, היסטוריה עממית של ארצות ה: מ-1492 עד ימינו, בתרגום מאנגלית: מתן קמינר, הוצ' בבל ומשכל, תל-אביב, 2007. הספר יצא לאור לראשונה ב-1980 ומאז מתעדכן אחת לחמש עד עשר שנים.

אפלטון, כתבי אפלטון, כרך שני, פוליטיאה (סדרי מדינה), המספר: סוקראטס, ספרים א-י, תרגם מיוונית יוסף ג. ליבס, הוצ' שוקן/ירושלים ותל-אביב, 1999, עמ' 394-392; עמ' 501-489.

זיגמונד פרויד, פסיכולוגיה של ההמון ואנליזה של האני, בתוך: כתבי זיגמונד פרויד, כרך חמישי, מסות נבחרות ד', תרגם אריה בר, הוצ' דביר תל-אביב, 1968, עמ' 77-19. (במקור פורסם ב-1920).

Trotter, w. "Instincts of the Herd in Peace and War", London, 1916    

Le Bon, G., "The Crowd", London, 1952    

Smelser, N. J., "Theory of Collective Behavior", New York, 1963    

Rude, G., "The Crowd in History", New York, 1964