אברהם חלפי – זה שאיננו הייתי אני
לעומת יתר בני דורם של שלונסקי ואלתרמן, אברהם חלפי ניצב במעמד מיוחד, שיש להבינו ולהסבירו. מעמד מיוחד זה, שנוכל להתייחס כאן רק לחלקו, נובע לא רק ממעמדו החשוב מכדי להציבו כמשורר משני מסוג כלשהו, אלא גם מחמת פרידתו, במידה ניכרת, מפואטיקת החרוז ומקצב ה"בית" השירי של מנחיו הגדולים בדורו השירי (ובכל זאת רבים משיריו הולחנו). הריהו משורר לירי בעל אבחונים קיומיים מיוחדים, שבחלקם ציינו את אופיו גם כשחקן מרכזי בתיאטרון העברי, שקשה להחליפם באיפיונים מסוג אחר. כך, למשל, הפואטיקה שלו שונה לא רק מפואטיקת שלונסקי שצוינה קודם, אלא, כמובן, גם מפואטיקה של שירת דור המדינה, מימי עמיחי, זך ואבידן (למרות שמצד האירוניה השקטה, הוא לא מאוד רחוק מנתן זך, שגם קרא, מתוך הוקרה לחלפי, את התוכי שלו "תוכי יוסי" על פי דגם של התוכי הידוע משירו של חלפי המאוזכר גם בשירו המולחן של אריק איינשטיין.) אכן, מה שאפיין את יצירתו של חלפי היה בעיקר מעין אקזיסטנציאליזם לירי ורומנטי בנוסח צ'כובי מאוחר (צ'כוב השפיע על חלפי מאוד גם ביצירתו הדרמטית.)
כך, למשל, סיטואציה קיומית חשופה, אך אמנם גם מתכתבת עם הבוהמיות ועם העוני, מצויה באמירה ישירה חזקה, בשירו של חלפי, הידוע הרבה פחות משירים אחרים – "זה שאיננו הייתי אני":
"זה שאיננו הייתי אני. / זה שהיה / השאיר נעליי / חילק מעילי / שרוול לאחד / שרוול לאחר / כיסיי הנקובים נתן / למזכרת / דרכם כמים נגרו מעשיי.// ליגמו לזכרי / בלוגמי גם אני / בשבתי ביניכם לא מכבר // זה שאיננו הייתי אני."
אכן, בשירתו הלירית ידועים בדד, תוכי יוסי, גם שירים עם לחנים יפהפיים נוספים וליריים עדינים, כגון זה המכיל בית נפלא, לירי, בוהמי ואישי: "צער לך וצער לי / על כך מעידות העיניים / בואי ונשב יחדיו / לארוחת צעריים."
אברהם חלפי. "בואי ונשב יחדיו לארוחת צעריים"
מעניין כי חלפי למרות הסתייגותו למעשה בהמשך דרכו משירת החרוז והמשקל נטה בנעוריו וגם עם עלייתו ארצה מרוסיה, להשפעות שירה רוסית סימבוליסטית ובעיקר זו של אלכסנדר בלוך. אמנם בקובצי שיריו הראשונים אכן נטה לפואטיקה סימבוליסטית – ולזו של שלונסקי (הכוונה לספרו "שירי אני העני", ו"זווית אל זווית" אך אחר כך מִשָלָב של הספר "אלמונים בגשם", המשורר מוותר על חריזה (וגם על משקל פורמלי) ומפתח שיח קיומי ישיר יותר.
תכונה נוספת המציינת את שירת חלפי לעומקה היא האינדיבידואליות המובהקת שלה. אין הוא דן כמעט בסוגיות לאומיות, ונוגע בסוגיות חברתיות, נוגע ביסודו של דבר, רק דרך התייחסות לעוולות ולנידחות של יחיד.
בתחום בדידותו האהודה של המשורר, על רקע בוהמי של שיח מתמיד, בולטת מאוד גם אחוותו הלירית עם כל מה שקורה בקובץ-הגרעין של העיר העברית הקטנה. חלפי הוא, אולי, לעומקו של דבר, (ולא רק מבחינה חיצונית כשחקן וכדמות של "כסית") המבַטֵא המובהק של הבוהמה הישראלית במיצועה התרבותי בשנות השלושים והארבעים של המאה שעברה וזאת יחד עם ה"אוּנְיָה הפרסונלית", הברית האישית המיוחדת במינה שהוא גילם בין שירה לתיאטרון. לא פלא, איפוא, כי בין שירה לתיאטרון רבים וטובים כל כך משיריו הולחנו בהצלחה מרובה מאוד ע"י קובי רכטר ונהפכו יחד עם ביצועי אריק איינשטיין, למשל, לספינת הדגל של הזמר העברי. הרי הוא היה והינו מבַטֵא אהוד כל כך של זרם אמפאתיה שירי שהגיע בדמותו מדורו הבוהמי למדינת ישראל הצעירה.
תגובות