הומאז' לפנחס שדה

                                                                                                  מוקדש להדס

בימי נערותי המאוחרים היה פנחס שדה, לפרקים, עולמי כולו. כמו לצעירים רבים אחרים, היו לי "החיים כמשל", והשירים והפואמות שבו, בבחינת "מכת פטיש בראש", כפי שניסח זאת המשורר תמיר גרינברג. הוא שהניח בידי קודם לכן אסופת שירים של שדה, וכדי להכירו לי לראשונה, הקריא לי שיר ששמו "את קולך הקורא לי". עם גרינברג הוסכם, ששדה לא יהיה מישהו שאפשר יהיה ללכת אחריו כאיש מבוגר, אבל שהוא מהווה נקודת פתיחה טובה עבור הנער. "שתיקת האדמה", פנייתו העזה של שדה אל ההקשבה ואל הדממה, אל כובדו המהותי של הקיום לנוכח ההבלותיות המתגברת של החיים המודרניים, ה"אזרחיים", ראייתו את העולם מתוך פרספקטיבה של מי שנשמתו רוויה בייסורים אך צמאה אל האור ואל האלוהי, הכרת עצמו כיחיד לאין קץ, הרליגיוזיות הגלויה והחשופה שלו,  "הנחת המילה שאין לטעות בה" שלו, כפי שניסח זאת המשורר ישראל אלירז, הן עד היום מתנה גדולה עבורי.

שדה היה פוטנציאל גדול שלא מומש. לא עלה בידו לפרוץ אל מבעד לחיוורון הרומנטי המתפעם והנואש, ולהתפתח אל מעבר לאמת הראשונית, שהיא דיוקנו של המשורר כנער. אפשר לזהות בין השיטין את ההתעללות וההזנחה שעבר שדה על פי עדויות שונות בבית הוריו קשי היום, את פליטותו כילד פנימייה וילד חוץ בקיבוץ, נער שונה, ואת ריסוקי הלב והצמרמורת שידעה ישותו הרגישה כמפקד ולוחם במלחמת תש"ח, נושאים על אודותיהם הרבה לשתוק, והאירו אותם בעיקר אחרים. כל אלה היו כנראה יותר מדי. ואולם, כל כתיבתו של שדה רצופה נצנוצים של ריתמוס ומוזיקה לשמם, ושל אמירות גדולות. השיר שגרינברג הקריא לי, נותר השיר הרציני והעמוק ביותר של שדה שזכיתי לקרוא גם בהמשך. אבל יש בו גדולה אמיתית, והוא שיר שלם: כל כולו הוא פיתוח ריתמי ומוזיקלי לשמו, והוא מלא צורה, צלול, וטהור.

אֶת קוֹלְךָ הַקּוֹרֵא לִי

כְּשֵׁם שֶׁרַק הַיָּם יֵדַע אֶת עָמְקוֹ

הַזְּמַן אֶת רֵאשִׁיתוֹ

וְהֶחָלָל אֶת מְמַדָּיו,

כְּשֵׁם שֶׁרַק הַפֶּרַח יְמַצֶּה יִפְעָתוֹ

וְהַפְּרִי אֶת מְגָדָיו –

כֵּן רַק אַתָּה תֵּדַע אֶת עַצְמְךָ.

אֲבָל בִּי הִנְּךָ בּוֹעֵר כָּאֵשׁ עַל מִשְׁכָּבִי בַּלֵּילוֹת,

כָּאֵשׁ עַל מִשְׁכָּבִי בַּלֵּילוֹת.

אַתָּה הַגּוֹאֵל וְהַמְיַחֵל, הַשּׁוֹאֵל וְהַמְּהַסֶּה,

אַתָּה הַמֵּאִיר וְכָבֶה, הַמְדַמְדֵּם, הַהוֹזֶה,

אַתָּה לֵיל-רִבְבוֹת-כּוֹכָבִים-הַשִּׁכּוֹרִים-מֵאוֹרָם

וְאַתָּה זִמְרַת הַנְּהָרוֹת, וְאַתָּה טָהֲרַת הָרָקִיעַ הָרָם

אֲשֶׁר לְנֹכַח פָּנַי אֲשַׁו

וּבְעִוְרוֹן רוֹאוֹתַי אֶחֱזֶה,

וּבְגֶדֶם זְרוֹעוֹת אֶקְרַב

וּבִקְדֹחַ מֹחִי אֶהֱזֶה,

וּבִשְׂפָתַי הַצְּרוּבוֹת אֶלְאַט

וּבְכִלְיוֹן בְּשָׂרִי אֶרְעַד,

וּבְאָזְנַי הַחֵרְשׁוֹת אֶשְׁמַע

אֶת קוֹלְךָ הַקּוֹרֵא לִי

אֶת קוֹלְךָ הַקּוֹרֵא לִי

עַד כְּלוֹת הַנְּשָׁמָה.

עולמו של השיר הוא מרחב פנתאיסטי, שבו אלוהים והטבע חד הם, אבל פתרונו של השיר הוא בכל-זאת בפנייה אל אלוהים שמעבר לצורה ולגילומים. השיר נפתח בתיאור עומקי הים – תיאור אופייני לשדה, של אותם מעמקים שותקים ומסתוריים, שהיטיב כל כך להרגישם. שדה התאפיין במשיכה אל התוהו והאינסוף: התוהו שבידיעת סופיותך לנוכח גודלם הלא נתפס של היקום ושל האל. כשם שרק האל נורא ההוד, המוזר והמתעתע – כאלוהיו של איוב המעונה – ידע את עצמו, כן רק הים ידע את עומקו המבעית, שמוח האדם אינו מסוגל לתפוס, אף אם יש לו כלים לכמתו במספר נקוב. העיצור מ', בלוויית העיצור ק' התומך בו, חוזרים בטור הראשון כדי ליצור צליל מוחשי ואמיתי של רחשי ים, שמתהדהדות בו המילים המיה (שהיא גם המית געגועים אל האלוהי, וגם המית גלים), מעמקים, מצולות.

מביעותי הים ומצולותיו פונה שדה אל תחום לוגי זר וסבוך אף יותר, והוא עובדת הנצח של הזמן – האינסוף של משך כל הדברים; ומשם אל הערטילאי שבחלל היקום השחור כולו. צבעם של שלושת הטורים הראשונים כולו הוא שחור, לפני שהוא מתחלף בצבע אחר. שני הטורים הראשונים מסתיימים בתבנית דקדוקית מקבילה, והסיומות מייצרות מעין המהום שכאילו מגיח מתוך הלא-נודע. המילה האחרונה בטור השלישי, "ממדיו", יוצרת יחד איתם מתח גדול ומושהה.

כְּשֵׁם שֶׁרַק הַיָּם יֵדַע אֶת עָמְקוֹ

הַזְּמַן אֶת רֵאשִׁיתוֹ

וְהֶחָלָל אֶת מְמַדָּיו,

כְּשֵׁם שֶׁרַק הַפֶּרַח יְמַצֶּה יִפְעָתוֹ

וְהַפְּרִי אֶת מְגָדָיו –

כֵּן רַק אַתָּה תֵּדַע אֶת עַצְמְךָ.

הטור הרביעי פונה מהרחבת החיל והרעדה הרליגיוזיים עד לטוטאליות, אל הדבר הפעוט ביותר: אותם פרחים ששדה אהב כל כך. הוא מביע התפעלות רכה ומשתאה, המהולה בזעזוע, לנוכח מסתרי הפרח הקט. הפרח הוא גם קרוב ועדין אל האדם, אבל גם מכיל את נורא ההוד שבהוויה, סגור בתוך עצמו ויודע לבדו את יפעתו כולה. סיומי השורות: עמקו, ראשיתו, יפעתו (שתי המילים האחרונות מתחרזות זו בזו) – יוצרים תחושה מתגברת של קשר דיס-הרמוני בין מעשה הבריאה והאינסוף, לבין יופיו של העולם, שהנשמה מסוגלת לקלוט, אך לא בלי להירעש ולחוש כיסופים אל מקורה. (ב"החיים כמשל" כותב שדה שאורה של הלבנה אינו אלא אור השאול מאורה של הנשמה, וכי אורה של הנשמה אינו אלא שאול מאלוהים.) המילה "יפעתו", האופיינית לשדה, מעוררת באופן זה תחושת יופי שיש בו כדי לפלח את הלב. זהו יופי עוכר-שלווה בגודלו ובאבל שמכיל ההוד שבו – הוד אפל, שכל השיר חדור בו.

אם אנו מכירים את הפרוזה של שדה יתכן שנתקשה לא לדמות לעצמנו את אחד מהסביונים או החרציות הצהובים שהרבה לכתוב עליהם, בדברו על פרח. זהו צבע צהוב, שהוא כמו צבע האור בתוך החלל הריק והשחור. ההוד האפל בו דובר הוא בעל צבע: צהוב בתוך שחור. בטור החמישי מדגישים הפרי, שעושה כמעשה הפרח, והמגדים (מתיקות) את אותה צבעוניות, והם הולכים כאן גם אל חוש המישוש והטעם. אחרי פאוזה ארוכה שמשמש לה סימן המקף, מתפרק המתח אל תוך טור בעל מצלול שאופיו אחר. הברותיו המנוקדות בפתח ובקמץ מצטלצלות בתוך עצמן ("רק", "אתה", "תדע", "עצמך"), כאלוהים הסגור בתוך עצמו. ההתפרקות הזו מלאה בנימה של ייאוש ושל השלמה עם מצב הדובר, ובהתפעמות נכנעת המתגעגעת אל האל, שיש בה משום קבלת הדין.

ואולם שני הטורים הבאים מבקשים להוסיף, כי למרות מצבו של המשורר, בכל זאת יכול הוא לבעור כאש, בחשבו על אלוהים ובנסותו להשיגו:

אֲבָל בִּי הִנְּךָ בּוֹעֵר כָּאֵשׁ עַל מִשְׁכָּבִי בַּלֵּילוֹת,

כָּאֵשׁ עַל מִשְׁכָּבִי בַּלֵּילוֹת.

האל בוער בתוכו כאהובה לא מושגת, ועצם הבערה היא כעין קירבה אל האהוב. (עַל מִשְׁכָּבִי בַּלֵּילוֹת בִּקַּשְׁתִּי אֵת שֶׁאָהֲבָה נַפְשִׁי בִּקַּשְׁתִּיו וְלֹא מְצָאתִיו – שיר השירים א, ג). כאן יש תקוה; אולי ימצא בהמשך החיים, או בחיים שאחרי החיים, פתרון של התמזגות עם הלא-מושג. ואולי: התרסת-מה של המשורר כלפי האל – אתה אינך, אתה מניח עבורי רק רמזים מלאי הוד מייסר לקיומך הרחוק, אבל אני יכול לבעור אותך בתוכי. (בערה בלילה – צהוב בשחור, הוד אפל). זוהי חווייה של להט דתי היוקד בנשמה ובגוף, שמשמשות לה המטאפורות השחוקות "בערה" ו"אש", של טוטאליות של קיום בתוך ההווייה, להבדיל מבריחה אופיינית אל אותם שעשועים שמהם שדה סלד, או מהנוחות הבורגנית המנומנמת, שחש כל חייו שמהווה עבורו סכנה.

אם עד עכשיו היו הטורים קצרים ותמציתיים, בשני טורים אלה יש לפנינו פתיחה רחבה, המאפשרת התרחבות כלשהי אל תוך קיום האל. את הבנאליות של המטאפורות-המתות האמורות, מחייה החזרה על העיצורים כ' ו-ש', שיוצרת לחש אמיתי של בערה פרועה. הלחש הזה מתגבר על רקע תיאור מצב השכיבה הפסיבי והדומם של המשורר, ועל ידי החזרה השנייה על חלקו השני השלם של המשפט. בחזרה הזאת יש נחרצות רליגיוזית, של מי שמאמץ כביכול את מצוות הרמב"ם, להגות באל ולאהוב אותו בכוח רב יותר מאהבת אישה. האש בוערת בתוך הצבע השחור של המילה "לילות", שמהמשורר עושה כנראה בגפו, ער, כרבים מהלילות שהוא מרבה לכתוב עליהם בפרוזה: לילות בדידות נואשים, שהוא מתארם כרוויים בכמיהה מיוסרת לרוך ולחום נשיים, לעתים קרובות מתוך בחירה אמיצה ומודעת בבדידות (המשורר גם אינו מדליק את הטלפון החכם שלו כדי לעיין ברגעים מסוג זה באתר "ישראל היום" או כדי לצפות בסרטון פורנוגרפי; הוא מעדיף, כהצעת סוקרטס, לתעל את שגעון אהבתו ותשוקותיו להעפלת הנשמה).

הבית השלישי פותח בשטף מהיר יותר של מילים יחידות, שכל אחת מהן כמעט היא משפט לעצמו, תיאור מלא הדהודים פנימיים, של מהות הבערה שבוער האל במשורר. כל האיפוק שבוטא ועוצב בתחילה, נפרץ סופית:

אַתָּה הַגּוֹאֵל וְהַמְיַחֵל, הַשּׁוֹאֵל וְהַמְּהַסֶּה,

אַתָּה הַמֵּאִיר וְכָבֶה, הַמְדַמְדֵּם, הַהוֹזֶה,

המשורר מייחס לאל שמונה פעולות, שהן אולי גם תנועות נפשו-הוא ביחס לאלוהים: האל הוא זה שביכולתו לגאול את הדובר המתייסר מיסוריו; לייחל ולקוות לטוב עבורו – ואולי זיקתו של הדובר אל אלוהים היא תקוותו לעצמו; הוא השואל את האדם את השאלות הגדולות, אך גם המשתיק את התודעה החושבת בידי נוכחותו; הוא המאיר את החיים והוא המכבה את החיים, ואולי גם את העולם – במאורותיו – והוא זה שהוזה הזיות ודמיונות קדחתניים על אודות חיזיון עליון. ייתכן שהמשורר מנסה להגיד שכל אלה הם פועליו שלו עצמו, אבל מי שעושה אותם בתוכו, הוא האלוהים שבו. ההפרדה בין אלוהים לבין המשורר הרליגיוזי מיטשטשת כאן בכוונה עד אבסורד: הרצף מתאר חוויות מנוגדות, ואת אי ההיתכנות להשגה רגילה או רציונלית של מהות הקיום והאלוהות, בדומה לבשורתו של אלוהים לאיוב, התוהה בסבלו.

זוהי הכנה למימוש הפיוטי של החטיבה האהובה עליי בכל יצירת שדה: שני הטורים החותמים בית זה. אם כמעט כל שני הטורים הקודמים עמדו בסימנן של הברות המנוקדות בסגול וצירה, המסיימים כמעט כל מילה, בסוג של "סטקאטו", מילה-מילה לעצמה, הרי שאותה התרחבות פתאומית, שכבר התרחשה במעבר מהבית הראשון לשני, מתרחשת כאן שוב בתנופה אדירה. אלה הם שני טורים שהם למעשה משפט אחד ארוך, שכל כולו כמעט חולם, חיריק וקמץ, כשהחיריק מכווץ את הרצף, ומדגיש את ההתרחבות שמאפשר הקמץ. זוהי זרימה אחת קולחת ומתגברת בעוצמתה עד לשיא, וכאילו מלווה ברעמי תופים:

אַתָּה לֵיל-רִבְבוֹת-כּוֹכָבִים-הַשִּׁכּוֹרִים-מֵאוֹרָם

וְאַתָּה זִמְרַת הַנְּהָרוֹת, וְאַתָּה טָהֲרַת הָרָקִיעַ הָרָם

המפגש עם הטבע כמפגש עם אלוהים חדל לרגע מלהיות זר ומסויג. אותה "בערה" הופכת לשצף של נהרות כוכבים בשמים ושל זרימת מי נהרות מזמרים, המאפשר עתה אושר-שיכור, שהוא גם אושר הטבע וגם אושר הנשמה, המתלכדים זה עם זו. אולי: המשורר המעונה בוער מכיסופים וחידות סתומות על משכבו, ואז גומר אומר בלבו לצאת אל המרחב כדי להביט ברבבות הכוכבים, או להיזכר בנהרות שראה בחייו. אלוהים כאן אינו נורא כמקודם, כשם שהוא מלא ביופי וקדושה, המברכים את המשורר בחוויה של היטהרות.

שדה כמו-אומר לאלוהיו כך: זוהי האמת, ורגעים אלה של התגלות נובעים מפקיחת עיניים ומיכולתי לקום מרבצי ומיאושי – אם כי אתה הוא אולי האחראי לכך; כאן ניכרת הודיה שאין לה גבול. היא נחתמת בצירוף של שלוש מילים: "טהרת הרקיע הרם." מתנגנות בתוכן, בעקבות המילים "מאורם" (המתחרזת עם "הרם") ו"זמרת הנהרות" – ה-ט', ה-ה' הפתוחה שהיא כמו אנקה של השתאות, וה-ר' הגרונית, המסתלסלת מעלה שוב ושוב עד שהיא מעפילה אל ה-מ' שבמילה "רם". זוהי גאוותו של מי שדווקא כן מסוגל לשיר בקולו אל השחקים ולעוררם. "טהרת הרקיע הרם", במיקום זה בשיר, הוא באמת מופת של שכלול צורני, המבטא את הניסיון הפנימי העמוק של המשורר בעולם. המילים האלה משהות השהיה ארוכה את השיר כולו, ובזמן ההשהיה הקורא עשוי למצוא עצמו, כמו המשורר, עומד לרגע ברקיע ובטוהר עצמם.

הבית הרביעי של השיר הוא למעשה גירסה עברית ואישית, לשיר שכתב ריינר מריה רילקה בצעירותו עבור אהובתו לו סלומה, שעם פירסומו הופנה מחדש אל אלוהים ("כבה עיני: אני עוד רואך", בתרגום משה אטר). העמידה תחת השמיים זרועי הכוכבים ועל שפת הנהרות אינה יכולה להספיק, כי המשורר מוצא עצמו ניצב שוב על האדמה שכאן למטה, והשמים, בבחינת הנצח, הם שם למעלה: כל תופעות העולם הזה הן חולפות. אולי: בקרוב יאיר השחר, הכוכבים יעלמו. המשורר תר אחר דבר מה מוחלט, שאינו חלופי. ואולם עכשיו הוא כבר בעל ביטחון מלא בעצמו, והוא כמו-אומר ומפציר גם בנו: אני עז, היו עזים, אני הוא הפועל אל מול האל בזכות כוח שנובע מזיקתי האלוהית שלי אל מה שמעבר:

אֲשֶׁר לְנֹכַח פָּנַי אֲשַׁו

וּבְעִוְרוֹן רוֹאוֹתַי אֶחֱזֶה,

וּבְגֶדֶם זְרוֹעוֹת אֶקְרַב

וּבִקְדֹחַ מֹחִי אֶהֱזֶה,

וּבִשְׂפָתַי הַצְּרוּבוֹת אֶלְאַט

וּבְכִלְיוֹן בְּשָׂרִי אֶרְעַד,

וּבְאָזְנַי הַחֵרְשׁוֹת אֶשְׁמַע

המשורר נכון לשאת ביסורי הנפרדות מהאל, משום שהוא מכיר כי פעולות התפילה, הזמרה והתפעלות מהנשגב, נובעות מכוחות שניתנו בידיו כדי לגשת אל המוחלט. דווקא על ידי קבלתי המלאה את אי האפשרות של היות האדם אלוהים, ודווקא כשאני מוטל על האדמה השותקת, אני יכול להגיע עדיו בזכות כוח געגועיי ויסוריי, שעצם נפרדות זו מוליד. (במקום אחר מכריז שדה: "הייסורים הם מרכז אלוהים בעולם"). "תזמורת" המילים מנגנת עתה בקצב מהיר בהרבה ובכל כלי הקשת, כבסיום פרק ראשון בסימפוניה רומנטית, וכל הנאמר נאסף ומזורז אל עבר הסיכום הנחרץ: זוהי הצהרת המשורר על סבלו הטראגי ועל כוח ההתעלות על סבלו. הוא קרב אל הבלתי מושג בזכות הכרה בחוסר תוחלתם של כל האמצעים להשיג ולקלוט דברים בעולם התופעות והגילומים, והקרבתם. הגוף הכוזב קורס מניסיונות להוסיף ולחוות בדרכיו-הוא את אמת הקיום.

הדימויים העוסקים בעיניים העיוורות, בגדם ובאזניים החרשות, שדווקא הם מאפשרים ראייה, מגע או שמיעה, הם מטאפורות לפנייה של המשורר אל אותו הרקיע הרם, הרחוק מני רחוק, שאין לגעת בו בשום דרך. המשורר מבקש לגעת באל באמצעות הטהרה לבדה, ההתכנסות אל תוך הטרנסנדנטי, ועם ויתורו על כל דבר נוח בחיי הגוף ועל עצמיותו האישית. הוא נכון לבעור באותה בערה אמורה עד כלותו. בבית החמישי הוא שומע, בכעין חזרה מוזיקלית, האופיינית כל כך לרגע שלפני סיום פרק בסימפוניה או בקונצ'רטו מן העידן הרומנטי, את קריאת אלוהים אליו שהיא אולי, למעשה, קריאתו אל עצמו, בבחינת "קרן השפע" התרה אחר ה"ניצוץ". המילה "אשמע" מתחרזת עם המילה "נשמה", ואת הקשר המצלולי ביניהן מוליכה המילה "קולך". הדבר הזה יוצר מעניק ממשות קונקרטית לקול אלוהים, החוזר על עצמו, וזיקה שלמה והרמונית בין פעולת ההאזנה לקולו, קול האל עצמו, והנשמה הפועלת פעולה זו. זוהי קריאה המלאה שוב בתכלית ומלאות קיומיות, ששוב אינן כה אבסורדיות, והמשורר יאזין לה עד שתכלה נשמתו: כי "ימות" אל תוך אלוהים, או כי יוסיף להאזין לה בנחישות עד לרגע מותו הפיסי, בשרו רועד, שפתיו צרובות, מוחו קודח והוזה.

אֶת קוֹלְךָ הַקּוֹרֵא לִי

אֶת קוֹלְךָ הַקּוֹרֵא לִי

עַד כְּלוֹת הַנְּשָׁמָה.