close light box
שלום!
התחברות עם מייל
התחברות פייסבוק
  • הוצאת טוטם
  • אודות סלונט
  • אֵיךְ מְזִיזִים, בִּשְׁתֵּי מַעֲרָכוֹת, גּוּף שֶׁנִּתְקַע בְּלוּלָאָה אֵינְסוֹפִית

    מולי קופל | שירים | התפרסם ב - 28.01.19

    אֵיךְ מְזִיזִים, בִּשְׁתֵּי מַעֲרָכוֹת, גּוּף שֶׁנִּתְקַע בְּלוּלָאָה אֵינְסוֹפִית

     

    מַעֲרָכָה רִאשׁוֹנָה

    הַיָּמִים נוֹרָאִים.
    וְהַלֵּילוֹת.
    מַחֲשָׁבָה כְּפִיָּ-
    תִית,
    טוֹרְדָ-
    נִית
    מְשַׁ-
    תֶּקֶת,
    חִידָה-
    לוֹן,
    אַהֲבָה-
    דּוֹן,
    [ניסיון:] יָדַיִם לְמַעְלָה!
    לְמַטָּה!
    לְמַעְלָה!
    לְמַטָּה!
    [כישלון ו] הַמָּוֶת זוֹחֵל, נָחוּשׁ,
    לְחָזֶה,
    לוֹפֵת יָד שְׂמֹאל – חֵלֶק תַּחְתּוֹן,
    זוֹחֵל מַעְלָה,
    יָד שְׂמֹאל – חֵלֶק עֶלְיוֹן
    זוֹחֵל מַעְלָה,
    יָד שְׂמֹאל – חִבּוּרֵי הַזְּרוֹעַ עִם בֵּית הֶחָזֶה,
    עוֹד יוֹם
    וּכְבָר קָשֶׁה לִנְשֹׁם.
    הַלְּוַאי וְזֶה בְּרוֹנְכִיטִיס אוֹ דַּלֶּקֶת רֵאוֹת,
    אֲבָל הַלֵּב יוֹדֵעַ
    שֶׁהַמַּטָּרָה שֶׁל זַחַל הַמָּוֶת
    הִיא לִהְיוֹת [פרדוקס],
    עָמֹק בַּלֵּב,
    לְאַכֵּל אוֹתוֹ מִבִּפְנִים [הפעם זה לא אפקטים],
    לְכַרְסֵם אֶת הָעֲלִיּוֹת,
    לְהַרְעִיל אֶת הַבְּאֵרוֹת,
    לְהַפְרִישׁ חֻמְצָה עַל גִּדֵּי הַשְּׁרִיר.

    לְהִתְבַּסֵּס בַּלֵּב,
    זֶה מָה שֶׁהַמָּוֶת צָרִיךְ,
    כְּדֵי לְהָזִין אֶת עַצְמוֹ,
    לַהֲפֹךְ לְפַרְפַּר
    וְלַהֲרֹג.

    [בורוז] Death needs Time,
    [אם] הַזְּמַן הוּא כְּלִי הַהֶרֶג,
    [אזי] “הַזְּמַן מְרַפֵּא אֶת הַפְּצָעִים”,
    [קריאה לפונקציה] “Flush Memory” [זו פונקציה לירית, בהזדמנות],
    [אחרת] הַזְּמַן הוּא בְּהֶכְרֵחַ פָּן בְּאֵנֶרְגִּיָּה נִצְחִית שֶׁמְּמִירָה עָצְמָה לְאֵין-סוֹף.

    הַזְּמַן וְהַמָּוֶת הֵם זוּג,
    תָּמִיד הָיוּ, מִבְּרֵאשִׁית,
    גּוּף וְנֶפֶשׁ,
    זוּג שֶׁעוֹלֶה, מְתֹאָם לְהַפְלִיא,
    מֵהַצַּד הַשְּׂמָאלִי
    בְּדַרְכּוֹ לְהַשְׁמִיד.
    מַחֲשָׁבָה כְּפִיָּ-
    תִית,
    טוֹרְדָ-
    נִית,
    מִשְּׂמֹאל תִּפָּתַח הָרָעָה.

    הַמַּחֲשָׁבוֹת לֹא קְשׁוּרוֹת לַנֶּפֶשׁ,
    הֵן חֵלֶק מֵאַלְגּוֹרִיתְם אַחֵר, תָּכְנִית אַחֶרֶת,
    שֶׁמִּתְקַיֶּמֶת בִּמְחִצַּת הַמָּוֶת, Parallel Processing.
    וְהַנֶּפֶשׁ, גַּם הִיא פוּנְקְצִיָּה אַחֶרֶת
    בִּמְחִצָּה אַחֶרֶת.
    אֲבָל יֵשׁ תְּלוּת.
    הַנֶּפֶשׁ מִצְטַנֶּפֶת בְּתוֹךְ הַגּוּף הַכָּבֵד,
    תְּלוּיָה בּוֹ,
    שְׁבוּיָה בּוֹ,
    סֶרַח-עֹדֶף,
    מִטְרָד, מוּעָקָה,
    מִתְעַלֵּל, סוֹהֵר.
    הָיְתָה רוֹצָה לְהִמָּלֵט
    לְמֶרְחֲבֵי-מֶרְחָבִים, לְקַבֵּל גּוּף
    חָדָשׁ [עם ריח כמו של ספר חדש],
    חָזָק [כמו גיבור-על],
    מְשֻׁדְרָג,
    [אולי הפעם של Apple],
    כְּדֵי שֶׁתּוּכַל סוֹף-סוֹף לִהְיוֹת
    [היא עצמה. כי גם היא לא מדמיינת מציאות שבה היא טהורה.
    אבל לפחות שהגוף יהיה יפה, בריא, חזק, עם חוש הומור, בלי באגים],

    וְהִיא מַעֲלָה מִן הַמַּאֲגָר זִכָּרוֹן,
    שֶׁבּוֹ הִיא נוֹסַעַת אֶל פִּרְחֵי הָאֶדְלְוָיִּס בָּאַלְפִּים הַשְּׁוֵיצָרִיִּים,
    יוֹשֶׁבֶת בָּרַכֶּבֶת הָאֲדֻמָּה בֵּין צוּאוֹץ לְפּוֹנְטְרֶזִינָה,
    עוֹצֶרֶת
    בְּלָה-פּוּנְט,
    בְּצָ’מוּאֶַשְׁצְ’,
    בְּסֶנְט מוֹרִיץ,
    יוֹרֶדֶת בְּסֶנְט מוֹרִיץ, לִרְאוֹת אֶת חֲנֻיּוֹת הַפְּאֵר שֶׁל הַזְּמַן,
    אֶת מִדְרָכוֹת הָאֶבֶן הַקְּטַנּוֹת, הַשְּׁחֹרוֹת,
    גֶּשֶׁם זוֹעֵף, תָּמִיד גֶּשֶׁם זוֹעֵף,
    חֲרֵדִים מְמַהֲרִים, שַׁבָּת בַּפֶּתַח, אֶל אֶחָד מִמְּלוֹנוֹת הַפְּאֵר, עוֹד חֲרֵדִים, עוֹד זִכָּרוֹן.
    זִכְרוֹנוֹת – זֶה מָה שֶׁנִּשְׁאַר לָהּ – זִכְרוֹנוֹת [דאטה, ביג דאטה],
    רוּמִינַצְיָה שֶׁל קֶלֶט שֶׁהוּא גַּם פֶּלֶט.
    הַזְּמַן לֹא קַיָּם, אֵין שִׁנּוּי.

    וּבְרִגְעֵי פִּכָּחוֹן הִיא מְנַסָּה לַחֲשֹׁב,
    שׁוּב וָשׁוּב, וְשׁוּב וָשׁוּב,
    אֵיךְ מְזִיזִים גּוּף,
    שֶׁתָּקוּעַ בְּלוּלָאָה אֵינְסוֹפִית.

    יֵשׁ בָּאג בְּאַלְגּוֹרִיתְם, זֶה בָּרוּר.

     

     

     

     

     

     

    מַעֲרָכָה שְׁנִיָּה

    מִי אַתֶּם?
    אֲנַחְנוּ רַק הַשְּׁלִיחִים, אַל תִּדְאַג.
    הַמֶּסֶר: נִמְאַסְתָּ, רוֹזְבָּאד,
    יֵשׁ לְךָ בָּאג.

    אֵין שׁוּם בָּאג בְּשׁוּם אַלְגּוֹרִיתְם.
    זוֹ אַתְּ הַבְּעָיָה.
    שָׁנִים נָתַתְּ לִי לָמוּת בְּחֵיקֵךְ
    וּמֵרֹב שֶׁאַתְּ לוֹעֶסֶת זִכְרוֹנוֹת,
    תְּקוּעָה בְּאֵין-זְמַן,
    בְּלוּלָאָה אֵינְסוֹפִית,
    אַתְּ לֹא יְכוֹלָה לְקַבֵּל פֶּרְסְפֶּקְטִיבָה,
    אַתְּ נִזּוֹנָה וּפוֹלֶטֶת, נִזּוֹנָה וּפוֹלֶטֶת
    מֵאוֹתָם וְאוֹתָם חֳמָרִים.

    גַּם לִי יֵשׁ תְּנָאִים,
    כְּדִלְקַמָּן:
    אַחַת, לִמְחֹק לָךְ אֶת הַדָּאטָה.
    שְׁתַּיִם, לְפַרְמֵט לָךְ אֶת הַהַארְד-דִּיסְק,
    שֶׁתַּתְחִילִי מֵחָדָשׁ,
    Fresh,
    נְשָׁמָה טְהוֹרָה.
    שָׁלֹשׁ, לְהַטְמִיעַ אֶת הַמְּחִצָּה שֶׁלָּךְ
    בַּמְּחִצָּה שֶׁלִּי,
    שֶׁתִּהְיִי בִּמְחִצָּתִי,
    לֹא נִפְרֶדֶת,
    לֹא מֻפְרֶדֶת.
    אַרְבַּע, שֶׁתְּיַצְּרִי מֵידָע חָדָשׁ,
    שֶׁתָּזִינִי אוֹתִי בִּנְתוּנִים.
    חָמֵשׁ, שֶׁתְּטַפְּלִי בַּזַּחַל,
    שֶׁתַּשְׁמִידִי אוֹתוֹ,
    זֶה כְּבָר מַמָּשׁ מַמָּשׁ מְסֻכָּן,
    שֶׁתִּמְרְחִי מִשְׁחָה עַל הַפְּצָעִים,
    אֲבָל בְּצוּרָה כַּזּוֹ
    שֶׁתָּמִיד אֶרְאֶה אֶת הַפְּצָעִים וְאַרְגִּישׁ אֶת הַמִּשְׁחָה,
    שֶׁאֵדַע שֶׁאַתְּ כָּאן, אִתִּי.
    אַל תִּשְׁתַּמְּשִׁי בַּזְּמַן רַק כְּדֵי לִמְחֹק זִכְרוֹנוֹת,
    אֲנִי רוֹצֶה קִבּוּעַ, אֲנִי לֹא רוֹצֶה קִבּוּעַ
    [קוראסאווה] To create is to remember,
    הַבָּאג שֶׁלִּי, הַלּוּלָאָה שֶׁלִּי, הִיא שֶׁאֲנִי מְנַסֶּה
    לְהָבִין מָה זֶה אוֹמֵר וְלֹא מַצְלִיחַ,
    זֶה נִשְׁמַע מִשְׁפָּט שֶׁהוּא כָּל-כָּךְ שֶׁלָּךְ,
    אַלְגּוֹרִיתְם זָר,
    זֶה נִשְׁמָע כְּמוֹ רוּמִינַצְיָה,
    סֻבְּלִימַצְיָה,
    סִימוּלַצְיָה שֶׁל חַיִּים,
    לֹא הַחַיִּים עַצְמָם,
    הֶעָתִיד וְהֶעָבָר, הַזְּמַן, הַמָּוֶת,
    וַאֲנִי רוֹצֶה לִחְיוֹת.
    אֲבָל הַזַּחַל,
    אֲנִי בֶּאֱמֶת מַרְגִּישׁ אוֹתוֹ,
    כָּל תְּזוּזָה, כָּל תְּנוּעָה,
    הוּא כָּאן, אִתִּי,
    כְּבָר הִגִּיעַ אֶל הַלֵּב.

    זוֹ אַתְּ? אַתְּ הַזַּחַל?
    שׁוֹלַחַת שְׁלִיחִים, מַעֲבִירָה מְסָרִים שֶׁל מִאוּס,
    מְשַׁתֶּפֶת-פְּעֻלָּה עִם הַזְּמַן, עִם הַמָּוֶת.
    תִּבְרְחִי, תִּבְרְחִי לָךְ, לְצוּאוֹץ, לְאֶנְגָדִין.
    וַאֲנִי? אֲנִי אֵלֵךְ לַיָּם. כֵּן.
    לַיָּם.
    אֲנִי אֶצֹּר זִכְרוֹנוֹת חֲדָשִׁים שֶׁל
    גַּלִּים, שֶׁל כָּחֹל, שֶׁל חֹם שֶׁל שֶׁמֶשׁ, שֶׁל חוֹל,
    מִתְעַמְּלִים, מִתְעַמְּלוֹת, בְּרִיאִים, בְּרִיאוֹת,
    צוֹחֲקִים, צוֹחֲקוֹת, אוֹכְלִים וְאוֹכְלוֹת,
    תְּמוּנוֹת שֶׁל חַיִּים.
    וְהֵן יִהְיוּ שְׁמוּרוֹת אֶצְלִי בַּהַארְד-דִּיסְק,
    גַּם לִי יֵשׁ הָארְד-דִּיסְק, שֶׁתֵּדְעִי,
    לֹא רַק לָךְ,
    גַּם אֲנִי בּוֹרֵחַ לִפְעָמִים לְזִכָּרוֹן אוֹ שְׁנַיִם,
    מִתְרַפֵּק עַל הֶעָבָר,
    מִתְלַפֵּף סְבִיבוֹ,
    מִתְאַחֵד אִתּוֹ,
    מִתְפָּרֵק בְּיָם שֶׁל מוֹלֵקוּלוֹת,
    הֶעָבָר, הַיָּם, וַאֲנִי בְּתוֹכוֹ, כָּחֹל, שָׁמַיִם, גּוּף קָטָן בְּגוּף גָּדוֹל,
    עֻבַּר בָּרֶחֶם.
    וְאָז אֲנִי מְחַיֵּךְ אֵלַיִךְ
    וּבַמְּחִיצָה שֶׁלָּךְ אַתְּ הוֹלֶמֶת, שׁוּב וָשׁוּב, וְשׁוּב וָשׁוּב…
    בְּאֶגְרוֹפַיִךְ,
    עַל הַקִּיר הַשָּׁקוּף,
    זוֹעֶמֶת,
    עַל כָּךְ שֶׁבָּרַחְתִּי,
    וְהוֹתַרְתִּי אוֹתָךְ [היתרתי אותך!], לְלֹא גּוּף, לְלֹא בָּאגִים,
    וַאֲנִי כְּבָר חֵלֶק מֵהַזְּמַן,
    מֵהַיָּם,
    מֵהַמָּוֶת.

     

     

     

     

     

     

     

     

    מולי קופל

    בן 49, חושש מגושים, אבל גר בלב גוש-דן. למדתי פסיכולוגיה, כדי למצוא קצת שלווה, אבל כשהבנתי ש"האגו" הוא רק פשרה, וסיכוי לשלווה אין, ברחתי לספרות ופילוסופיה. גם שם ערערו אותי לגמרי עם "המציאות" היא שקר, "השפה" היא כלא, החברה היא מארג כוחות שבו אני בורג ותו לא - באמת לא דברים סימפטיים. מתברר, ששום דבר אינו כפי שהוא נראה. גם אני לא.

    מה דעתכם?

    • 0
    • 0
    • 2
    • 4
    • 2

    תגובות


    2 תגובות על “אֵיךְ מְזִיזִים, בִּשְׁתֵּי מַעֲרָכוֹת, גּוּף שֶׁנִּתְקַע בְּלוּלָאָה אֵינְסוֹפִית”

    1. עמנואלה ברש רובינשטיין הגיב:

      טקסט נוגע ללב. ההתמודדות עם הקשר בין הזמן למוות במערכה הראשונה מעניין מאוד; זמן/מוות, גוף/נפש. במערכה השנייה תפקידו של הזמן משתנה, עתה הוא דווקא כלי למחיקת זכרונות. תחושה של חוסר ממשות שאופיינית כל כך לתקופתנו. כתיבה מקורית מאוד.

    2. מולי הגיב:

      שלום עמנואלה
      תודה רבה על קריאתך והערותייך
      מולי

    כתיבת תגובה

    האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *


    כתבות נקראות

    שירי שלג וטבע

    שושנה קרבסי
    תַּשְׁלִיל שֶׁלֶג   הַשֶּׁלֶג מְקָרֵב אֶת הַנּוֹפִים אֶל פֶּתַח אִישׁוֹנֵי הָעֵינַיִם,...

    המומלצים לילדים

    מערכת סלונט
    המומלצים לילדים של חודש ספטמבר

    אַל תֵּלֵךְ | לִבְּךָ

    אירֵן דן
    אַל תֵּלֵךְ אַל תֵּלֵךְ, אַל תִּשְׁבֹּר אֶת לִבִּי, אֲנִי יוֹדַעַת לְשַׁנּוֹת...
    שינוי גודל גופן
    תצוגה קונטרסטית