close light box
שלום!
התחברות עם מייל
התחברות פייסבוק
  • הוצאת טוטם
  • אודות סלונט
  • Бывший  בְּיּוֹשִׁי (לשעבר)

    דפנה פלדמן | סיפורים | התפרסם ב - 24.02.24

    "בוקר טוב", נשמע מרחוק קול עמום "אתה אחרי, תתחיל להתעורר". קולות רטינה נשמעו ממיטה רחוקה "זו הייתה השינה הכי טובה שהייתה לי שנים" אמר, ספק מתרגש – ספק מתלונן, שוכב מיטה מהקצה. האח המשיך להסיט וילונות. אנקות התמתחות ותרעומת נשמעו. מר שבתאי חישב לפי קצב התגברות קולו של האח, שיש לו עוד כמה שניות עד שיגיע אליו ויכריח אותו להיקרע משינה שהייתה, כפי שהעידו לפניו, אחת הטובות בחייו.
    הוא תהה אם חיכתה לו בחדר ההמתנה.

     Бывший  בְּיּוֹשִׁי (לשעבר) \ דפנה פלדמן

    שלוש מעטפות לבנות חיכו למר שבתאי בדואר. לכולן חיכה ארבעה חודשים. כל מכתב היה זימון לבדיקה אחרת. דר' שאולוב, רופא הגסטרו, נראה מודאג והכין רשימה של בדיקות. הלה הזדרז ושלח את ההפניות מהרופא במכשיר הפקס של המשרד וחיכה שיקבעו לו תאריך. הוא לא לקח בחשבון (ובעצם, מנין יכול היה לדעת) שרצה הגורל להשתעשע וללעוג למכאוביו וחרדותיו. לשטן היה ודאי יד בדבר, כי כל שלוש הבדיקות היו בהפרש יממה האחת מהשנייה. הראשונה: סי.טי בטן, אחריה בדיקת קולונוסקופיה ולקינוח, בדיקת אורודינמיקה ערמונית ודרכי שופכה.

    שלל מחלותיו של מר שבתאי, שותף, במשרד רו"ח שבתאי את גמזו ובנו 'הצׅרעה' ניסן, היו תרוץ מצוין לצמצם חיכוך עם מה שהעדיף להתחמק ממנו, בני האדם. לא תמיד היה כזה, דווקא החשיב עצמו לאיש נעים שיחה ולבבי. אך בשנים האחרונות החל לחשוד בכל אחד ואחד מהם. באלו שחייכו וביקשו שיסדר להם את הספרים, בשותפיו לחברה ובמנקה שכבר חמש שנים מגיעה בשעות הערב וגוערת בו למהר ולצאת כדי שתוכל לאסוף את קרעי הדפים שהיה משליך סביב פח האשפה. ותמיד היה לה מבט מאשים, כאילו שהוא עושה לה בכוונה.

    רק אחרי שרינה עזבה והוא נותר במשרד אל תוך שעות הלילה, הבין שהיא צודקת ושקרעי העיתונים היו הפיתיון לעכב את המנקה עם החריץ שהיה נחשף בפניו ושהשתדל כל כך להסיט מבטו ממנו (ולא אחת נכשל). הוא סלד מחיוכי 'בוקר טוב' בטקס הקפה שהיה דלוח כמו המחוות נטולות המשמעות שהפגינו העובדים האחד כלפי השני. והיו את המחוות עם קריצה אכזרית שניסן היה שולף בכל פעם שהייתה פגישה עם לקוח חדש.

    "זה שבתאי הזקן. אנחנו מכירים עוד מהימים שהייתה לו רעמה על הראש. נשבע לכם, לקרחת הזו היה פעם קוקו" ומקנח בצחוק מתגלגל. אבל כעת זה מאחוריו. הוא היה לשעבר. קצין בחיל הנדסה לשעבר, בעל של רינה לשעבר ושותף ב'שבתאי את גמזו ובנו ניסן' , תכף לשעבר. והייתה המעטפה השלישית, זו שהטרידה אותו יותר מכולן. ההכרה שהוא 'לשעבר' הכתימה וצרבה כמו טיפת שתן מתנדנדת בקצה הפין.

    *

    צחוק הגורל גם חמד לו לצון כששלוש הבדיקות נקבעו לשבוע של ה-15 לחודש, זמן הגשת תיקי מס הכנסה ללקוחות. ניסן לא התכוון להציע עזרה ומר שבתאי לא היה מקבל אותה לו היה מציע.

    גם אחרי 4 ליטר נוזל מתוק ודוחה שהערה אל קרבו, לא דמיין את שעמד להתרחש כשחזר למשרד אחרי-הצהריים, נחוש לסיים את תיקי הלקוחות אל תוך הלילה ויהי מה.

    "ייתכנו קצת כאבי בטן ובחילות, מעט שלשול. זה צפוי, לא משהו שיש לדאוג ממנו", חיקה את קולו של האח ששחרר אותו הביתה.

    "בן זונה" צעק בקול, תוך שהוא מתכווץ בשירותים. כבר למעלה משעה שאינו מצליח לקום מהאסלה. קיבתו מתכווצת ומתערבלת בין בועות אוויר ונוזל יוד. בדיקה מהירה בד"ר גוגל העלתה תופעות לוואי קיצוניות ליוד. כמה 'מפתיע' חשב 'הוא האחד מתוך ה-2.7% שמגיבים רע ליוד'. מר שבתאי הזיע ונשם עמוקות, בין התכווצויות ושחרור. הוא תהה אם כך מרגישה חוויית הצירים והלידה, אבל גם על זה רינה הופקדה. היא בטח החליטה עבור הרחם מתי ואיך יבוא ציר. המחשבה על רינה פוקדת על צירים גרמה לו לפרץ צחוק בלתי נשלט. וכאילו השתחררו כל הנקבים, חלולים-חלולים סימולטאנית, יחד עם צחוק היסטרי בלתי נשלט, ובכי של דמעות רטובות שהתגלגלו במורד הלחיים. הוא לא ידע שיכל לייצר טפטפות שכאלו.

    "אדון שבתאי? אדוני? זה אתה?" קולה של המנקה נשמע בחלל שירותי הגברים. הוא החל משתעל בקולניות "אני בסדר, לא להיכנס, תודה ". הוא לא שם לב שיום העבודה הסתיים והמשרד התרוקן. כעת נותרו רק הוא והמנקה, שלבטח נבהלה מהקולות ומהריח הנורא שהקיף אותה כשנכנסה עם עגלת הניקיון. הוא נלחץ מהמחשבה שהיא מחכה בחוץ כדי שיפנה לה את התא והיא תוכל לסיים לנקות וללכת הביתה.

    "אני צריך עוד כמה דקות, תלכי תסיימי משהו אחר, אני תכף יוצא". רק אחרי ששמע צעדים מתרחקים, שחרר אנקת כאב ואת תכולת קיבתו שהחזיק בכוח. הוא היה מנותק מזמן ומקום. כלוא בתא שירותים, אחוריו דבוקים בוואקום לאסלה, כאוב, ומביט בחרדה בגליל נייר הטואלט האחרון שנותר בידו.

    "אדון שבתאי?" נשמע קולה של יבגניה, "אני גמרתי לנקות משרד".

    "לכי הביתה" פקד עליה, מתפלל בנפשו שתישאר. גליל נייר טואלט התגלגל לתוך התא. מר שבתאי שחרר אנחת רווחה.

    "אני לעשות תה" פסקה בקול החלטי והלכה. הוא היה נבוך מהמצב ומכך שלא ידע איך קוראים לה. אולי ככה זה מרגיש להיות לשעבר, מיותר, כלוא בעליבות בתוך תא קטן. מכנסיו מופשלים, רגליו הרחבות והשעירות מעקצצות. איברו, מכווץ וסמוי תחת כרסו השעירה, שנאבק בה נואשות עד שנכנע וויתר. זהו ללא ספק, החליט, אחד מרגעי השפל של חייו.

    כוס תה הושטה אליו דרך הפתח שבין הדלת לרצפה. מר שבתאי משך אליו את התה. צליל גרירת כיסא נשמע ונעצר ליד התא.

    "יש לך קולונוסקופיה מחר, מר שבתאי"

    מאיפה היא יודעת? לרגע כעס. היא חיטטה בניירת שלו? וכאילו קראה את מחשבותיו, המשיכה בקול ספק-מאשים-ספק-משועשע, "הניירות מסביב לפח, לא שומר נקי".

    כמו ילד שנתפס בקלקלתו מיהר לשנות נושא. "לא מחכים לך בבית?"

    "לא", ענתה ביובש. "בן שלי גר בקנדה. התחתן שם ויש לו שתי ילדים, לא ראיתי אותם אף פעם. בעל שלי, סשה, לא רצה לעלות לישראל. נשאר בקזחסטן. אחר כך מת".

    מר שבתאי נדהם מהקרירות שבה סיפרה את קורות חייה, כאילו מקריאה מתוך רשימת קניות למכולת. הוא ביקש להגיב, אבל כאב חד במעיו בישר על התקף שבדרך. הוא היה חייב לסלק אותה לפני שישחרר.

    "סליחה", הוא שתה במהירות את כוס התה והזיז אותה מתחת לדלת. "תוכלי להביא לי עוד?"

    יבגניה לקחה את הכוס וקמה. "רגע".

    הוא שמע את צעדיה מתרחקים, ורק אז שחרר את הלחץ מקיבתו. מר שבתאי קיווה שתחזור רק אחרי שתתפזר עננת הצחנה, אך היא חזרה תוך רגעים ספורים.

    "אני כל כך מתנצל", מלמל בחוסר נוחות.

    יבגניה צחקה ודחפה עוד כוס תה מתחת לדלת. "אני הייתי בשירותים יותר גרוע מזה", והתיישבה מעבר לדלת. שבתאי נוכח שאין בכוונתה ללכת ותמה על החמלה שהפגינה כלפיו זו שהייתה עד כה, עובדת חסרת שם ומלאת חזה, נחבאת מאחורי עגלת חומרי ניקוי. הוא לא רצה שתלך.

    "ספרי לי על השירותים האלה".

    היא צחקה ביובש והחלה לספר: "בשנת 91, זה היה זמן של בלגאן שלם במדינה. בדיוק נגמר ברית המועצות והיה את ילצין. אני גרתי באלמטי, עיר הבירה של קזחסטן. הייתי בת שלושים-ושתיים, מטפלת בהורים זקנים, בעל חולה וילד קטן. לא היו מפעלים, כלום. אין עבודה. אז חצי מדינה עלו על גלגלים. גם אני ושתי חברות נסעו מפה לשם למכור דברים. לקחנו בגדים מהסינים באלמטי, ליד גבול של סין, ונסענו למוסקבה, שם מכרנו בשוק וקנינו מוצרי שיער למכור באלמטי.

    יום אחד עלו לרכבת 'טטרסקה בנדה'. כנופייה. הם עברו מקרון לקרון ורצו כסף. המנהיגראה מזוודות שלנו ושאל " מי פה אחראי?" עניתי שאני. הוא רצה 40,000 רובל. אמרתי לו "אי אפשר". הוא הסתכל עליי, עיניים שלו, ריקות כמו גופה. פתאום אמר "אין לך כסף? תשלמי אחרת" והוציא סכין. "בואי לשירותים".

    חשבתי הוא רוצה סקס. חשבתי, אם זה מה שהוא רוצה, שייקח. אבל הוא רצה משהו אחר. תבין, שירותים ברכבת ברוסיה, המון אנשים, שבועות, לא מנקים. תא קטן, קירות ורצפה מכוסים חרא. מסריח. ואני חושבת, איך אפשר במקום כזה בכלל. לא ידעתי איך. באיזה פוזיציה.

    הוא סימן לי לרדת ברצפה, אמר שהוא לא רוצה להתלכלך ופתח מכנסיים. ביד אחת החזיק סכין, על כל האצבעות שלו היו טאטו של טבעות. זה ברוסיה עושים רק מי שישבו בכלא. כל טבעת פשע, ואצלו כל האצבעות היו עם טאטו. באותו רגע חשבתי על שני הורים שלי, שלא עובדים. על בן שלי ועל בעל אינווליד. הייתי צריכה להביא אוכל. זה היה מגעיל. כשהוא גמר בפה שלי ירקתי בצד. יצאנו מהשירותים אל הבנות. הוא חיבק אותי ואמר "זהו, עד מוסקבה אף אחד לא יתקרב " וזהו.

    כשירדנו מהרכבת, סיפרתי להן וצחקנו כל הלילה. מה אפשר לעשות?. לצחוק על סיפור שירותים מסריח. גם על סיפור שלך אפשר יהיה לצחוק מחר".

    המעיים של מר שבתאי היו רגועים. הוא יכול היה לצאת מהתא. במקום, החליט לאמץ את הישירות והפשטות שבה סיפרה עליה, ובחסות דלת ההפרדה החל מספר קורותיו. היא האזינה בשקט. כשסיים, התרוממה.

    "כבר מחר, אדון שבתאי. תראה, שמש עלתה".

    הוא הביט בשעון. השעה הייתה חמש ורבע. בעוד כשעה הבדיקה. קיבתו הייתה מרוקנת. הוא ניגב עצמו והיה שבע רצון מנייר הטואלט הנקי שהותיר. כשהתרומם, חש סחרחורת ומתוך חולשה, אזר אומץ ושאל אם תוכל להסיע אותו. בזמן שנסעו בפיג'ו 206 החבוטה שלה, חשב שעדיין אינו יודע את שמה. אך כעת זה מביך מדי לשאול אותה, או להפעיל את הקסם שהיה תמיד מצליח להביא לו לקוחות. בעבר, הזכיר לעצמו, "בעבר".

    "מה בעבר?"

    קלט שדיבר בקול. "איך אומרים 'לשעבר' ברוסית?"

    "בְּיוֹשִׁי", ענתה. "מה ביושי?"

    "אני, אני ביושי", נאנח.

    הם עצרו בשטח שיועד להעלאת והורדת נוסעים. מר שבתאי נותר לשבת, מבקש להודות. צפצוף נשמע מאחוריהם. "הורדה העלאה", צעק נהג מונית "תקרא את השלט".

    מר שבתאי מלמל תודה ויצא במהירות מהרכב.

    *

    "בוקר טוב", נשמע קול רחוק ועמום. "אתה אחרי, תתחיל להתעורר". מר שבתאי חישב לפי קצב התגברות קולו של האח, שיש לו עוד כמה שניות עד שיגיע אליו ויכריח אותו להיקרע משינה שהייתה, כפי שהעידו לפניו, אחת הטובות בחייו.

    הוא תהה אם חיכתה לו בחדר ההמתנה.

    כשיצא, הצטער לראות שאיננה.

    "שבתאי? יש פה מישהו בשם ביושי שבתאי?" קראה המזכירה בקול. " אדוני, אשתך ביקשה שתחכה לה, היא רק ירדה להביא משהו לאכול".

    מר שבתאי חייך.

    הסיפור פורסם לראשונה בספטמבר 2022 בכתב העת "עמדה" גיליון 49.

    דפנה פלדמן

    דפנה פלדמן, ילידת 1972. מתגוררת במושב בשפלה, זוכת פרס אלמוג לסיפורים קצרים לשנת 2019. ספר הביכורים שלה, "כורמיזא", ראה אור בשנת 2021. סיפורים ושירים שלה מפורסמים בכתבי עת שונים ובחמש אנתולוגיות מודפסות, אחת בחו"ל.

    מה דעתכם?

    • 0
    • 0
    • 1
    • 1
    • 0

    תגובות


    1 תגובה על “Бывший  בְּיּוֹשִׁי (לשעבר)”

    1. זאב הגיב:

      הסיפור אצלי כבר ביושי.נהנתי.הצגת המרוקן בזוית ככ רומנטית…

    כתיבת תגובה

    האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *


    כתבות נקראות

    נופח נשמתי בנפשך

    שולמית חוה הלוי
    בְּאוֹתוֹ הַלַּיִל נִתְעַטַּפְתִּי אוֹרָה כָּל מְעַנַּי הֻכּוּ בַּסַּנְוֵרִים מִכֹּחָהּ. עַתָּה בַּשַּׁחַר הַיּוֹקֵד...

    שִׁלְטוֹן הַחַמְצָן

    נטשה שלקוב
    אִמִּי אוֹמֶרֶת חַמְצָן לַשִּׁלְטוֹן אֲנִי אוֹמֶרֶת זֶה יָכוֹל הָיָה לִהְיוֹת טוֹב...

    פַּרְפָּרִים

    גליה גל אלברט
    בֵּין כָּךְ וּבֵין כָּךְ שָׁנִים שֶׁחָלְפוּ מָצָאנוּ אוֹתְךָ וְאוֹתִי,וְהָיָה לָנוּ יָם...
    דילוג לתוכן