ענר פרמינגר

ענר פרמינגר הוא יוצר קולנוע עצמאי, מרצה וחוקר אקדמי. מלמד בימוי, משחק, תולדות הקולנוע וקולנוע עיוני. מביים, מפיק וכותב מאז 1986. פרמינגר נולד ב-1955 וגדל בתל אביב. הוא התגורר בילדותו עם משפחתו במשך שנה בארצות הברית ובבגרותו במשך שנה בהולנד, שם סיים בגרות בבית ספר אנגלי. הוא למד לתואר ראשון במתמטיקה ופיזיקה באוניברסיטת תל אביב במסגרת העתודה האקדמית. ב-1979, עם שחרורו מצה"ל, נסע לארצות הברית למשך חמש שנים, במהלכן למד לתואר שני בקולנוע (M.F.A) במגמת בימוי והפקה באוניברסיטת ניו יורק. עם שובו לישראל ב-1984 החל להשתלב בתעשיית הטלוויזיה והקולנוע ובלימודי קולנוע בארץ. את הדוקטורט בקולנוע עשה פרמינגר במסגרת בית הספר לתרבות של אוניברסיטת תל אביב בשנים 1994–2000. החל משנת 2000 משמש פרמינגר כמרצה בסגל הקבוע של החוג לקולנוע במכללה האקדמית ספיר בשדרות, ובחוג לתקשורת ולעיתונאות, באוניברסיטה העברית בירושלים. בשנת 2011 התמנה לפרופסור חבר, ובשנים 2011–2012 כיהן כראש המחלקה לאומנות הקול והמסך (בית הספר לקולנוע וטלוויזיה) במכללה האקדמית ספיר. בין ספריו: "מסך קסם, כרונולוגיה של קולנוע ותחביר" (הוצאת האוניברסיטה הפתוחה, 1995); "פרנסואה טריפו – האיש שאהב סרטים" (הקיבוץ המאוחד, אוניברסיטת תל אביב ומכללת ספיר, 2006); "בין מסע אלונקות למגש הכסף - בין קולנוע לאתיקה" (רסלינג, הסדרה לקולנוע, בסיוע קרן הקולנוע הישראלי, מיסודו של משרד התרבות והספורט והמועצה הישראלית לקולנוע, 2017). בין סרטיו העלילתיים: "החיים בינתיים" (2012) , "הגרעין הקשה" (1999), "גולם במעגל" (1993), "שמשה קדמית" (1990). בין סרטיו התיעודיים: "רק בעין אחת" (1998 – 2008), "פדיון האב" (2000), "מגרש הרוסים" (2001), "בדרך לבית של אבא" (1995).

נסים אלוני

נסים אלוני (24 באוגוסט 1926 – 13 באוגוסט 1998) היה מחזאי, במאי תיאטרון, סופר, ומתרגם. נולד בשכונת וולפסון בתל אביב למשפחה יוצאת בולגריה. בסוף שנות הארבעים ובשנות החמישים כתב סיפורים שפורסמו בעיתונות ובכתבי עת שונים. ב-1950 התמנה לעורך הספרותי של כתב העת "אשמורת", והיה אחד מעורכי כתב העת לספרות וחברה "עין". למד בחוגים להיסטוריה ולתרבות צרפת באוניברסיטה העברית בירושלים. ב-1953 הועלה בתיאטרון ״הבימה״ מחזהו הראשון "אכזר מכל מלך". ב-1957 נסע לפריז ושהה שם כשנה וחצי. בפריז התוודע לתיאטרון הצרפתי ולתפישת העולם האקזיסטנציאליסטית, ובמיוחד הושפע מתיאטרונו של ברטולד ברכט, שביקר אז בפריז. ב-1961 הוצג ב״הבימה״ מחזהו "בגדי המלך". אלוני גם ביים את המחזה, ומכאן ואילך ביים את כל מחזותיו. ב-1963 ייסד, עם השחקנים יוסי בנאי ואבנר חזקיהו, את תיאטרון ״העונות". בין מחזותיו הבולטים של אלוני נמנים גם "הכלה וצייד הפרפרים" (1967), "דודה ליזה" (1969),"הצוענים של יפו" (1971), ו"אדי קינג" (1975). תחום בימתי אחר שבו עסק אלוני היה כתיבה ובימוי של הצגות בבמה הקלה. מאלה בלטו הכתיבה והבימוי של שתי הצגות של שלישיית ״הגשש החיוור״: "סינימה גשש" (1967) ו"קנטטה לשווארמה" (1969), וכמה מן המערכונים והביטויים שכתב לתוכניות אלה הפכו לקטעי פולחן ולנכסי צאן ברזל של התרבות הישראלית. תירגם לעברית כשישים מחזות, ביניהם: "הנשים העליזות מווינדזור" ו"אותלו" מאת שקספיר, "החולה המדומה" מאת מולייר, "משרתם של שני אדונים" מאת גולדוני, "חזיונות סימון מאשאר" מאת ברכט, "הקרנפים" מאת יונסקו. ספר ובו רשימות וכתבות עיתונאיות שכתב אלוני במרוצת השנים ראה אור ב-1996, בשם "רשימות של חתול רחוב". גנזך של אלוני המצוי בארכיון ״הקשרים״, באוניברסיטת בן-גוריון, מכיל רשימות וסיפורים פרי עטו, שכונסו בספר "השממית" שיצא לאור ב-2017 בסדרה רֶטרוֹ. אלוני זכה בפרס ביאליק (1983) ובפרס ישראל (1996).