יגאל סרנה

יגאל סַרְנָה נולד בתל-אביב במאי 1952 לזוג הורים יוצאי פולין. אביו היה מורה ואמו פקידה במלון. שירת במלחמת יום כיפור כמפקד טנק ברמת הגולן ואחריה עקר לירושלים שם למד מדעי המדינה והחל לכתוב בעיתונות. ממייסדי תנועת 'שלום עכשיו'. ב-1980 החל לכתוב במקומון 'כל העיר' בירושלים וב-1983 החל לכתוב עבור העיתון 'חדשות'. בשנת 1986 החל לעבוד ככתב ב"ידיעות אחרונות". עד יולי 2017 כתב יגאל סרנה בעיקר למוסף "שבעה ימים". עבודתו בעיתון הופסקה בעקבות הפסדו בתביעת הדיבה שהגישו בני הזוג נתניהו. כתיבתו של סרנה היא דוקומנטרית. הוא מסקר את היום-יום הישראלי מנקודת המבט של הפריפריה ושל אנשים הנמצאים בשוליים. בשנת 2011 זכה בפרס סוקולוב לעיתונות כתובה. בנימוקי השופטים נכתב: "סרנה בולט בעיתונות הישראלית באיכות כתיבתו. הוא עיתונאי המצויד בעט של סופר, וסופר המצויד ביכולת איסוף של עיתונאי. הוא משלב עבודת שטח שקדנית בכתיבה רגישה, המעניקה אמפתיה וכבוד אנושי לגיבורי כתבותיו באשר הם. הוא מכבד בעבודתו תחום עיתונאי חשוב, שהידלדל בשנים האחרונות - הרפורטז'ה. התחקיר לכתבותיו יסודי, הכתיבה רב-גונית, והעמדה אנושית ומוסרית." בשנות ה-90 החל לכתוב ספרים. בין ספריו: "יונה וולך", ביוגרפיה (הוצאה מחודשת ומעודכנת, כתר ספרים, 2009. הופק לסרט "יונה" ב-2014), "צייד הזיכרון", רומן (1997), "מוזונגו", תעודה (הוצאת ידיעות אחרונות, ספרי חמד, 2003), "שיטפון", רומן (הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2005), "עד מדינה", תעודה (חרגול הוצאה לאור, 2007), "2023" רומן דיסטופי (הוצאת קיפוד, 2014 במימון המונים), "פשוטעור" (ידיעות ספרים, 2016). בשנת 2015 זכה בפרס היצירה לסופרים עבריים על-שם ראש הממשלה לוי אשכול. סרנה גרוש ואב לבן ובת. מתגורר בפורטוגל. ספרו "בית בפורטוגל" יצא לאור השנה בהוצאת פרדס. (צילום: אלדד רפאלי)

אניטה שפירא

אניטה שפירא נולדה בוורשה, פולין במרץ 1940. הוריה נספו בשואה והיא אומצה. ב-1946, לאחר פוגרום קילצה, עזבה המשפחה את פולין וב-1947 הגיעו ארצה דרך צרפת. הם התגוררו בתל אביב ושפירא למדה בבית ספר 'בלפור' ותיכון עירוני ה'. לאחר שירות צבאי למדה היסטוריה כללית ויהודית באוניברסיטת תל-אביב ודוקטורט בהיסטוריה של עם ישראל. השתלבה בהוראה באוניברסיטת תל-אביב והגיעה לדרגת פרופסור מן המניין. היא כלת פרס ישראל בחקר ההיסטוריה של עם ישראל לשנת תשס"ח. תחומי מחקרה של שפירא הם היסטוריה פוליטית, תרבותית, חברתית, אינטלקטואלית וצבאית משנת 1881 ועד ימינו. ספרה הראשון, "המאבק הנכזב: עבודה עברית "1939-1929 (הוצאת אוניברסיטת תל אביב והקיבוץ מאוחד, 1977) נכתב על סמך עבוד הדוקטורט שלה. ספרה השני, "ברל: ביוגרפיה" (הוצאת אוניברסיטת תל אביב ועם עובד, 1980), זכה להצלחה גם בציבור הרחב והודפס בשמונה מהדורות. לאחר מכן הוצע לשפירא לכתוב ביוגרפיה של יגאל אלון. היא החלה לעבוד על הנושא ובמקביל לכתוב גם על נושאים אחרים, בעיקר על ציונות וכוח. בתקופה זו התחילה לעסוק רבות בנושאים הקשורים לתרבות ולזיכרון קולקטיבי, כפי שבא לידי ביטוי בכמה ממאמריה, כמו המאמרים על לטרון ועל חרבת חיזעה. בשורה של מחקרים היא עסקה ביחסה של החברה הישראלית לשואה ולניצולי השואה. בינתיים השלימה את הביוגרפיה של יגאל אלון, בשם "יגאל אלון: אביב חלדו, ביוגרפיה" (הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2004). ספרה "התנ"ך והזהות הישראלית" ( הוצאת הספרים ע"ש י"ל מאגנס, 2005) הוא מסה ארוכה בצירוף מסמכים שעליהם מבוססת המסה. הספר מנסה להסביר מדוע ירד מעמדו של המקרא בזהות הישראלית. פרסמה אסופות מאמרים: "יהודים חדשים, יהודים ישנים" (ספרית אפקים, עם עובד, 1997) ו"יהודים, ציונים ומה שביניהם" (ספרית אפקים, עם עובד, 2007). ספרה "ברנר: סיפור חיים" (ספרית אפקים, עם עובד, 2008) מתאר את חייו, כתיבתו הספרותית והשקפת עולמו של יוסף חיים ברנר." בספרה "ככה זה היה", שיצא לאור לאחרונה בהוצאת עם עובד (2022), היא מספרת את סיפור חייה, הנטוע בסיפור התחייה הלאומית והסוגיות הקשות והמסעירות ביותר שעימהן התמודדו הציונות והיישוב היהודי המתחדש בארץ ישראל. אם לשני בנים ובת. מתגוררת בתל אביב.