ראובן פאהן

ראובן פאהן נולד בכפר סטארוניה, ליד סולוטבינה, בגליציה המזרחית (כיום באוקראינה) ב-1878. החל להשתתף בעיתונות העברית מגיל צעיר, בעיקר בזו שיצאה לאור בגליציה ("המגיד" ואחר-כך ב"המצפה"). לאחר נישואיו ב-1897 עבר למקום מגורי אשתו האליץ' ועסק במסחר. נתקרב לקראים, בני העיר, ומאז זיקתו הספרותית-מדעית אליהם. בראשית מלחמת העולם הראשונה הגיע לוינה ועבד בספריית הקהילה היהודית ובמחיצתו של דובער (ברנרד) ווכשטיין ומאז שקע בחקר תקופת ההשכלה העברית וסופריה. ב-1916 גוייס לצבא האוסטרי ועם שחרורו (1918) קבע מושבו בסטאניסלאב. לאחר מלחמת העולם הראשונה היה בין המשתתפים הקבועים ב"העולם", "בדרך", וכן "דבר" ועוד. סוגי כתיבתו היו ענייני יום-יום, שירים, סיפורים ובמיוחד מחיי הקראים ודברי מחקר בתחום ספרות ההשכלה העברית והקראות. בימים שבין שתי מלחמות העולם הוחל בכינוס כתביו. פאהן כתב גם ביידיש וגרמנית. שימש כמזכיר "המועצה הלאומית ליהודי גליציה", שהוקמה אז ברפובליקה האוקראינית-המערבית (1918־1919). עם פיזור הרפובליקה על-ידי הפולנים חזר למסחר ומ-1927 היה מזכיר הקהילה היהודית בסטאניסלאב. עם פרוץ מלחמת העולם השנייה וכניסת רוסיה לחבל הזה (1939) נגרר לרוסיה בשל פעילותו הציונית ולאחר משפט נגדו נעלמו עקבותיו (על פי עדות גרשם באדר חי פאהן בסטאניסלאב עד 1944 והוסגר לגרמנים על-ידי האוקראינים).

אירה יאן

אִירָה יאן הוא שם העט של הציירת והסופרת אסתר יוֹסֶלביץ' סלֶפּיַאן. נולדה בשנת 1869 בקישינב שבבסרביה, רוסיה. עוד בנעוריה עברה עם משפחתה לאודסה. לאחר לימודיה בגימנסיה השתלמה בבית ספר לאמנות ונטלה את הכינוי "אירה יאן". היא כתבה מספר סיפורים ברוסית והתחברה לחוגי מהפכנים של המפלגה הסוציאל-רבולוציונרית (ס"ר), בה הכירה את בעלה, דמיטרי סלֶפּיַאן. לזוג נולדה בת. ב-1903 זועזע עולמה עקב פרעות קישינב. על רקע זה הכירה את חיים נחמן ביאליק. כתוצאה מהיכרות זו עזבה את חוגי המהפכנים ונפרדה מבעלה. על פגישתה עם ביאליק כתבה: "מאושרת הייתי למגע משוררנו הדגול, הוא שהשיבני לעמי, הוא שהחזירני לעצמי". היא מיהרה לעלות עם בתה לארץ ישראל ב-1906, מתוך אמונה שאהובה ימהר לבוא אחריה, אולם ביאליק עלה לארץ ישראל רק לאחר מותה. מ-1908 התיישבה בירושלים והתחברה לרחל ינאית בן-צבי ויצחק בן-צבי ולחוג ירושלים החדשה. יחד עמם התגוררה בשכונה קטנה לצד בניין בצלאל, בית מדרש לאמנות ולמלאכות-אמנות, באווירה של קומונה. היא תרגמה לרוסית את הפואמות "מגילת האש" ו"מתי מדבר" מאת ביאליק ופרסמה מאמרים קצרים ופואמות בעיתונים "הצבי" ו"האור" של אליעזר בן-יהודה. בעקבות פרוץ מלחמת העולם הראשונה עברה עם הגימנסיה ויחד עם רבים מבני הקומונה לתל אביב, שם המשיכה ללמד ציור בגימנסיה הרצליה ובין היתר היתה מורתו של נחום גוטמן. ב-1917 גורשה לאלכסנדריה, שם חלתה בשחפת. תמונותיה הוסתרו בחפזה, וכאשר חזרה לתל אביב לא מצאה אותן. היא נפטרה ב-1919 ורק בשנת 1972 התגלה צרור מכתבים בעזבונו של ביאליק שגילה את מה שהיה עד אז סודו הגדול.