יו נסבו | “מקבת”
תרגום: דנה כספי | הוצאת בבל | 2018

ב-2015 פנתה ההוצאה הבריטית “הוגארת” לחמישה סופרים מהידועים בעולם בהצעה לכתוב עבורה רומן ברוח אחד ממחזותיו של שייקספיר. די ברור מדוע הוא יו נסבו קפץ על “מקבת” – הטרגדיה הכי מדממת של שייקספיר, הרצופה תככים, מזימות ורציחות. נסבו פשוט הפך את מחזה המוסר הגדול של שייקספיר לעוד אחד מהמותחנים המשטרתיים המיותרים שלו.

הוא העביר את עלילת המחזה לעיר תעשייתית במקום לא מוגדר –סקוטלנד, אנגליה, סקנדינביה או שילוב בין כל אלה. העלילה הועברה פחות או יותר לימינו.

מעניין, אמנם, לקרוא כיצד נסבו מצא אקוויוולנטים מודרניים לגיבוריו של שייקספיר, אבל זה, פחות או יותר, הדבר היחיד הטוב בספר. כל השאר הוא שיעור בתסריט. הרי את ספריו כותב נסבו משל היו תסריטי קולנוע, עם אפס עומק, וחס וחלילה נבירה בנפש הדמויות. “מקבת” זועק במיוחד – “אני כל כך חלול ומופרך – עשו ממני סרט!”.

על מנת להדגיש את האופי ה”נוארי” של הרימייק שלו, נסבו מכנס ברומן כל כך הרבה אופל וקדרות, שבאיזשהו שלב אי אפשר לקבל את הספר ברצינות. השלב הזה מגיע בערך בתום הרבע הראשון של הרומן. מקבת כאן הוא קצין משטרה מעוטר (עם כמה חטאים בעבר) שזה עתה קודם בדרגה על ידי מפקד המשטרה בעיר, דאנקן. שניהם קצינים הגונים השואפים להפוך את העיר המושחתת, עליה הם מפקחים, למקום טוב יותר עבור תושביה. מקבת אינו רוכש אלא כבוד ואמון כלפי מפקדו. אך הליידי, אהובתו של מקבת, כבר רוקמת לה איזה תכך רצחני.

לאחר ליל התעלסות סוער, היא משכנעת את מקבת לרצוח את המפקד דאנקן, וכך לכאורה יוכל מקבת להשליט בעיר סדר כפי שהוא רואה אותו לנכון. זה קורה כך בערך: מקבת ישן, הליידי מכניסה לו מרפק בצלעות ואומרת: “אתה מוכרח לרצוח את דאנקן!”. “עזבי אותי בחייך”, מפהק מקבת המנומנם, אך לאחר שהיא מתעקשת, הוא אומר לה: “נו, טוב, יאללה!”. כאן הספר מאבד מאמינותו לגמרי, ואי אפשר להמשיך לקרוא אותו אלא כפרודיה.

ויליאם שייקספיר | “מקבת”
תרגום: אפרים ברוידא | הוצאת שוקן | 1954

“מקבת” היא הטרגדיה היחידה של שייקספיר שבה אדם בעל מידות טובות הופך לרשע. מרכז הכובד של הטרגדיה הם הייסורים הנפשיים של מקבת. בתחילת המחזה מקבת הוא לוחם אמיץ ואציל נפש, הנאמן למלך דאנקן. אך במעמקי נפשו מתחבאים שאיפות הגדולה. בהדרגה, בכורח הנסיבות והשאיפות הכוחניות של אשתו, ליידי מקבת, גוברת אצלו השאיפה לגדולה, ולאחר מאבק פנימי קשה, היא מביאה אותו לידי מעשה פשע. אך לאחר שקיבל החלטה, הוא כבר לא מסוגל לסגת. הוא לא חש שום נקיפות מצפון, ומודע לכל הזוועות שעשה, הוא לוחם בייאוש עד סופו. בדרכו הרצחנית, מקבת בעצמו פותח את דלתו לכוחות אשר יביאו בסופו של דבר לסופו שלו.

לאחר כיבוש השלטון, הפחד התמידי מהמרד שעשוי לפרוץ נגדו דוחף את מקבת לפשעים חדשים, והוא מתבוסס בדם חבריו ונתיניו וכבר אינו יכול לעצור – עד שפחדו הגדול מתממש וכל ממלכה מתמרדת נגדו.

בדמותו של רודן חסר הרחמים, מצייר שייקספיר את האופי החלש של האדם, שהצמאון לשררה הביא אותו לשיאים של פראנויה. בסוף המחזה כל מה שנותר מקצין קרבות מעוטר שבתחילתו לאדם שהתעוור כתוצאה משאיפותיו ומאובדן האישיות, שהציבה את התהילה, את חבריו, אפילו את חייו בעבור שלטון ומעמד בחברה. מקבת הפך לדמות ארכיטיפית, המשקפת סיפור של צמאון לשלטון ובגידה בחברים.

כמו רבות מהיצירות הדרמטיות של שייקספיר, מבוסס “מקבת” על מיתוס של מלך רודן. אז נכון שחוקרי שייקספיר והיסטוריונים שונים הגיעו למסקנה שעלילת המחזה נוגדת את העובדות ההיסטוריות – בתקופת מלכותו של מקבת, זמרים-משוררים נודדים, שהשתייכו לחוגים המתנגדים למלך, הם שיצרו את הסיפור על השליט הרוצח, והוא זה ששימש את שייקספיר כמקור למחזהו. וחוץ מזה, מה זה חשוב, יצירה דרמטית היא לא ספר היסטוריה.